מרחשת חלק א קיז

ומשני רבא כאן שהקפהו בחמה כאן שהקפהו באור, בחמה הדר ובאור לא הדר, הרי שדם שקרש אינו עובר עליו אם לא הדר יעו"ש, ולפ"ז בכבד אף שכולו דם בכל זאת צריך להיות מותר כיון שהוא קרוש בטבע ולא הדר לא גרע מכל דם שקרש ולא הדר שאינו עובר עליו, ואין כאן בכבד חידוש כלל שמותר, אבל צלול שנבלע בו צריך להיות אסור מן התורה, וא"כ מאי זה רבותא שכ' ר"ת דדם הכבד שאני משום שכולו דם ואפ"ה רחמנא שריי' שאין כאן חדוש כלל, ולזה נראה דר"ת כ' כן בשיטת אביי דהוא מרא דאיבעי' התם בחולין, ואביי ס"ל באמת במנחות שדם שבשלו וכן שקרש עובר עליו, וא"כ לדידיה באמת כבד שמותר חידוש הוא דהא כל דם שקרש אסור וזה מותר, משו"ה לדידיה דם הכבד ג"כ מותר מן התורה, משא"כ למ"ד דדם שבשלו וכן שקרש באופן שלא הדר מותר וא"ע עליו דם הכבד הצלול אסור מדאורייתא שאין כאן חידוש בכבד יותר מכל דם: ולפ"ז א"ש מה שאמר לקמן שם רב דימי מנהרדעא דדם הכבד דאורייתא, היינו משום דס"ל דדם שבשלו או שקרש א"ע עליו ולדידיה דם הכבד הצלול אסור מן התורה וכמו שנתבאר, ולמ"ד דם שבשלו או שקרש עובר עליו דם הכבד הוא מדרבנן משום חידוש דשרא לן כבדא וכו' שכ' ר"ת, וא"ש ג"כ דעת רבנו הרמב"ם ז"ל דס"ל באמת כמו שכ' הב"ח דדם הכבד אינו אסור אלא מדרבנן משום דאזיל לטעמיה דס"ל דם שבשלו או שקרש עובר עליו כמו שכ' הרלב"ח הביאו הלח"מ כאן בה"ו, וא"כ מה שמותר הכבד חידוש הוא וכמו שאמר בחולין שם שרא לן כבדא, וע"כ גם דם הכבד מותר מן התורה: ג) ואפשר באמת לומר שמה שדעת הרמב"ם ז"ל דדם שבשלו או שקרש עובר עליו יצא לו מה דאמר ר"נ (ק"ט ב') אסר לנו דם שרא לן כבדא הרי מוכח דס"ל דכבד חדוש הוא והיינו משום דס"ל דם שבשלו או קרש עובר עליו. ומטעם זה ס"ל לר"נ (קי"א א') חלטיה ליה ברותחין, והיינו משום דדם הכבד דרבנן וע"כ התיר בחליטה ולטעמיה אזיל, וכן דעת רבנו וכמו שכ' הב"ח: וי"ל דהא דמסיק שם מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי עלוי' בשרא דיעבד אין לכתחלה לא, ולא מחלק כר"ד דדם הכבד דאורייתא והיינו משום דס"ל דדם שבשלו או שקרש עובר עליו כמו שהיא דעת הרמב"ם ז"ל, כמו שכ' הרלב"ח, ולדידיה גם דם הכבד דרבנן וע"כ בין כחלא בין כבדא דרבנן ושוין הם, ובדיעבד מותר בשניהם: ד) ועל קושית התוס' שם דאמר דם דאורייתא הא דם שבשלו דרבנן וע"ז תירצו משום דזה כשנפלט עד שלא נתבשל הוי דאורייתא, וכן כ' בחידושי הרשב"א בשם התוס', והרשב"א הביא עוד שם בשם בעל העיטור דאיכא מ"ד דההיא דמנחות דדם שבשלו א"ע עליו הוא דווקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפי' להקל: ולפי שיטה זו יש לתרץ קושית התוס' בפסחים (ע"ד א') ד"ה כבולעו למ"ד כבדא עלוי' בשרא אסור היך מותר שם גבי פסח ונותן בני מעיו לתוכו הא איכא נמי כבד יעו"ש, אבל לפי שיטה זו א"ש דדווקא בחולין שם אמר כבדא עלוי' בשרא אסור משום דדם שבשלו בחולין עובר עליו, משא"כ בפסח דהוי קדשים דדם קדשים שבשלו א"ע עליו שפיר מותר גם בכבדא עלוי' בשרא וכמו בכחלא. וזה נכון לפי דעת בעל העיטור זו: אלא שקשה לי לדעת זו מגמ' דבכורות (ט"ו א') רבא אמר וחלבו מדמו נפקא דכתיב ואך את דמו לא תאכל מאי דמו אילימא דמו ממש לא יהא אלא דמן כצבי וכאיל אטו דמן כצבי ואיל מי שרי אלא דמו חלבו, יעו"ש ולפי דעת זו תקשה לוקמי באמת דמו ממש ומאי דצריך קרא היינו לאסור אף בבשלו, ובשלמא אם נאמר שדם שבשלו א"ע עליו בין בחולין בין בקדשים לא תקשי דנימא דאתי קרא לבשלו, משום דלא מסתבר לאסור בפסולי המוקדשין דם שבשלו שאינו לא בחולין ולא במוקדשין ולא בצבי ולא באיל, וע"כ מוקים לה בחלבו שהוא אסור בבהמה וקמ"ל שאין לו דין צבי ואיל שחלבם מותר, אבל לפי דברי בעה"ע הנ"ל שפיר צריך קרא לאסור דמו, משום דס"ד דעדיין דין קדשים יש להם שבהם דם שבשלו א"ע עליו וקמ"ל קרא דאסור אף בשבשלו דבזה יש לו דין חולין וצע"ג: סימן כט גבינות שעשו מחלב בהמה שנחלבה תוך ג' ימים לשחיטתה, ואח"כ מצאו בה הריאה סרוכה לדופן ולא עברה ע"י מו"מ מה דינן של הגבינות: א) הנה ראיתי בתשו' הגרע"א ז"ל סי' ע"ט שכתב לאסור הגבינות אף במקום שלא נבדקה ע"י מיעוך, כיון שאנו אוסרין גוף הבהמה אף בהפ"מ, הרי דלא מחזקינן להקל מדין ס"ס (היינו ספק שמא היתה עוברת ע"י מו"מ וספק ב' שמא הסירכא מחמת דופן היא) ומאי קולא יש בחלב יותר מן הבשר, יעו"ש: ב) ולולא דמיסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא לחלק בין חלב לגוף הבהמה בזה, דידוע שיש טריפות שהן מצד עצמן טריפה ויש שהם מצד עצמן אינן טריפה אלא שאסורות משום שסופן להיות טריפה להנקב או להתסר, וגם דבר זה הוא טריפה מיד, כיון שסופו להפסק או להנקב, כמו שכ' התוס' בחולין (מ"ב ב') שגולגולת שחסרה טריפה משום שסוף הקרום של מוח ליפסק, וכן כתבו התו' דטריפות סירכא שלא כסדרן הוא משום שסופה להתפרק ולמנקב, וכיוצא הרבה כאלו: ולכאורה טעמא בעי אמאי הוי טריפה מיד כיון דאכתי לא נולדו סימני טריפה בהבהמה, ומה לי אם סופו להנקב או ליפסק סו"ס עדיין לא אינקב ולא איפסק, ודי' לצרה בשעתה, ולא שייך כאן הא דר"ש כל העומד וכו', ועוד דלא קימ"ל כר"ש: והנראה בזה דודאי עיקר טריפות שנאמרו למשה מסיני אינן אלא הטריפות שכבר נולדו בהבהמה שכבר ניקבו או חסרו כדין וכשיעור ועל אילו קאי הלאו דבשר בשדה טריפה וכו', אבל מה שעדיין לא נעשה בו הנקב או החסרון ונאסר מ"מ ע"ש סופו משום שסופו להנקב או ליחסר הוא מטעם דאמרינן במשנתנו א"ט (מ"ב א') זה הכלל כל שאין כמוה חי' טריפה, והיינו אף שעדיין לא נולדו בה הטריפות שנאמרו לממ"ס מ"מ כיון שסופן להולד בה הר"ז אין כמוה חי' והר"ז אסורה מקרא דזאת החי' תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכלו, וזו ג"כ שאינה חי' שהרי סופה להנקב או להחסר ולא תהי' חי', ולפ"ז הבהמות שכבר נולדו בהם סימני הטריפות הרי הן אסורות בלאו דבשר בשדה טריפה, אבל אלו הטריפות שנאסרו מחמת שסופן להנקב או להחסר אינן אסורין אלא מכח עשה דוזאת החי' וכו' דהוי לאו הבא מכלל עשה: ג) והנה הה"מ בפ"ב מה' מאכלות אסורות כתב לדעת הרמב"ם דבשר מהלכי שתים אסור בעשה ואעפ"כ חלבו מותר, משום דכל היוצא מן הטמא טמא לא נאמר אלא באיסורי לאוין אבל לא באיסורי עשה: והשתא לפי דברינו דבטריפות שאסורות ע"ש סופן להנקב ולהחסר וכו' שאין בטריפותן אלא איסור עשה דוזאת החי' וכו' אין החלב שלהן אסור מן התורה כלל לפמש"כ הה"מ הנ"ל ולפ"ז בטריפות סירכא שלא כסידרן