מרחשת חלק א קטז

סימן כח ביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מאכלות אסורות ה"ד ובדין דם שבשלו. א. א) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מאכלות אסורות ה"ד ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה וכו', לכאורה נראה שדעתו ז"ל שדם הכבד בל"ת שלא כדעת ר"ת בחולין (ק"י ב') בתוס' שם ד''ה כבדא דדם הכבד דרבנן, אולם אם נדייק לשון רבנו ודם ''הנמצא" בכבד ולא כתב סתם דם הכבד כמו שכ' דם הטחול ודם הכליות וכו' נראה לכאורה להיפך דדווקא דם הנמצא בכבד היינו דם בעין הכנוס בסמפונות הכבד הר"ה בל"ת, אבל דם הכבד עצמו אינו בל"ת, וזה כדעת הב"ח הביאו הפמ"ג סי' ס"ח דלדעת הר"מ דם הכבד אינו אסור אלא מדרבנן, והפמ"ג תפס עליו מלשון רבנו שדם הכבד בל"ת, ולפ"ד נכונים דברי הב"ח דדווקא דם בעין הכנוס בכבד הוא בל"ת אבל דם הנבלע בכבד עצמו י"ל שהוא מדרבנן כדדייק לישנא דרבנו: אולם גם זה יש לדחות, דמש"כ רבנו דם הנמצא בכבד הוא כדי להורות שגם בדם בעין הכנוס בכבד אין חייבין עליו כרת באופן שאין הכרע בלשון רבנו להיכן דעתו נוטה אם כדעת ר"ת או לא: ב) והב"ח הביאו הפמ"ג שם כ' דלדעת רבנו לא מהני חליטה מדינא דגמרא אלא בכבד משום דדם הכבד דרבנן, אבל בבשר דדם האברין בל"ת ל"מ חליטה גם מדינא דגמ' ואין אתי ספר הב"ח לעיין בו מהיכן הוציא הדברים, ולכאורה דבריו בדעת רבנו מוכרחין, שרבנו כ' לקמן ה"י כשמולחין הבשר משליכין אותו אח"כ ברותחין כדי שיתלבן, ואם לדעת רבנו חליטה מועלת מדינא דגמרא א"כ לאיזה צורך הצריכו מליחה כיון דמליחה לבדה ל"מ וחליטה לבדה מהני, א"ו מוכח מזה דחליטה בבשר ל"מ מדינא דגמרא: אלא שקשה ע"ז מה שכ' רבנו הי"ב שהרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה או אם חלטו בחומץ מותר לאכלו חי ויעוי' שם בכ"מ שכ' דלדעת רבנו בלא חליטה אסור לאכול אף חי משום שדם שלא פירש ג"כ אסור כל שאפשר שיפרוש. ע"כ בחולטו שאי"א עוד שיפרוש משום שהחומץ צומתו מותר לאכול כל שלא נפרש, והנה מוכח מזה שחליטה מהני גם בבשר כל שלא נפרש, וזה שלא כמו שכ' הב"ח בדעת רבנו: אבל באמת קשה לי על סברת הכ"מ שכל דם שאפשר לפרוש אסור א"כ מאין יותר כשצומתו וא"א עוד לפרוש כיון שכבר נאסר הדם באכילה באיזה אופן פקע איסוריה כשנצמת בחומץ אחרי שכבר נאסר משום דם אף שלא פרש, א''ו גם לדעת רבנו כל דם שלא נפרש מותר אף שלא נצמת בחומץ, וא"כ קשה דעת רבנו שהצריך לאכילת בשר חי דווקא צמיתה בחומץ: ג) והנראה בדעת הרמב"ם ז"ל מה שהצריך חליטה בחומץ לאכילת בשר חי הוא ע"פ המבואר ביו"ד סי' ס"ט דבשר שחתכו אחר הדחה צריך הדחה שנית משום דע"י דוחקא דסכינא נפרש דם בעין, ולפ"ז בכל אוכל בשר חי הרי ע"י שמחתכו בשניו הא נפרש בתוך פיו ואסור, ולפ"ז י"ל משו"ה הצריך רבנו לאכילת בשר חי חליטה בחומץ כדי להצמית את הדם בתוכו ותו לא יהא נפלט ונפרש ע"י לעיסת שניו, ולפ"ז אין סתירה לדברי הב"ח שכ' דלדעת רבנו ל"מ חליטה בבשר, דמה שכ' הרמב"ם דחולטו בחומץ הוא רק כדי לאכלו חי דלזה מהני חליטה שלא יהא נפרש ע"י חתוך שניו, אבל רק לאכלו חי אבל לבשל אסור ע"י חליטה מקודם, שהבשול מפליט יותר ול"מ חליטה לבשול, וע"כ כ' רבנו רק לאכלו חי והוא מדינא דגמ' שלא כדברי הלח"מ שהוא משום דלא בקיאינן בחליטה: שו"מ בחוו"ד סי' הנ"ל שהעיר בהא דמותר באומצא בלא מליחה הא מוציא דם ע"י הלעיסה בשניו ויעו"ש שכ' לחלק בין דוחקא דסכינא ללעיסת השנים, אבל לענ"ד כל זה דוחק להבדיל בין דוחקא דסכינא לדוחקא דשינא, ולדעתי נראה שזה דעת רבנו באמת: ד) ולפמש"כ בדעת רבנו נדחו כל ההוכחות של התוס' בחולין (י"ד א') ד"ה ונסבין שמותר לאכול בשר חי בלא מליחה והא דאמר שם מותר לבריא באומצא וכן הוכיחו הראשונים ז"ל מהא דמנחות (צ"ט ב') והבבליים אוכלין אותו חי וע"כ בלא מליחה שאם איתא שצריך מליחה הא אסורה מליחה בשבת כיון דבלא מליחה אסור לאכלו, ויעוי' בתוס' שם עוד ראיות כה"ג, ולפי האמור אפשר שמותר באומצא היינו שלא ע"י לעיסה אלא ע"י בליעה שמחתך הבשר לחתיכות קטנות ומדיחן (שהרי הדחה מותר לצורך שבת דלא גרע מהדחת כלים), וכן מה שהבבליים אוכלין אותו חי ג"כ ע"י בליעה דגם ע"י בליעה מקיים מצות אכילת קדשים כמו בלע מצה יצא, (פסחים ק"ט), אבל ברוצה לאכול חי כדרכו ע"י לעיסה אסור משום שמוציא ומפליט דם בעין, וצריך חליטה בחומץ מקודם. וזו היא דעת רבנו: ה) ואפשר עוד לאמר כיון שע"י בליעה מותר לאכלו בלא מליחה שוב אין המליחה בשבת חשוב תיקון ומותר למלוח גם בשבת, כמו שכ' התוס' בחולין (ז' א') ד"ה ודילמא כיון שאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר שוב לא חשוב תיקון גם במעלה את המדומע, ויעוי' בתוס' שם מש"כ לחלק, ויעוי' בפ"ד מה' יו"ט הי"ח בדברי הה"מ שם כה"ג לחלק שאין טובלין כלים הקנויים מן הנכרי ביו"ט אפי' למ"ד דלא חשוב טבילה מתקן כלי ביו"ט, ה"מ גבי טבילה מטומאה שאפי' קודם טבילה הי' ראוי הכלי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה שוב לא חשוב הטבילה מתקן, אבל כלים הניקחים מן העכו"ם שקודם טבילה לא חזי ודאי טבילתן מחזי כמתקן ואסור לכו"ע, והכ"נ כיון דחזי לאכול ע"י בליעה שוב המליחה אינה חשובה תיקון ומותר בשבת והבן, ואכ"מ להאריך בפרט זה: ב. א) ובדעת ר"ת שכתב דדם הכבד אינו אסור אלא מדרבנן, ושכן היא לפי דעת הב"ח גם דעת רבנו הרמב"ם ז"ל הקשו התוס' בחולין (קי"א א') ד"ה דם דאורייתא, מהא דאמר שם דכבדא עלוי' בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא הרי מפורש שגם דם הכבד הוא דאורייתא: ולענ"ד נראה ליישב דעת ר"ת, והוא דר"ת כתב זה על הא דמיבעי ליה לאביי התם כבדא מה אתון ביה דהיינו אפי' בלא מליחה משום דשמא דם הכבד אע"פ שפרש מותר, אע"פ שדם האברין שפירש אסור, שמא דם הכבד שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל שרא לנו כבדא, ומדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד שרי אע"פ שפירש משום שכולו דם וכו' יעו"ש, וזו היא סברת ר"ת כיון דכבד כולו דם ואפ"ה שרייה רחמנא והכ"נ גם דם הבלוע בו: ב) והנה במנחות (כ"א א') אמר שם דם שבשלו או מלחו אינו עובר עליו ויתיב רבא וקאמר להא שמעתא ואיתיביה אביי מהא דהקפה את הדם ואכלו חייב