מרחשת חלק א קטו

שכ' ומיהו בשנולד כולו בעזרה לא מיבעי ליה דפשיטא שטעון שחיטה ולפמש"כ אף כשהוציא את ידו לחוד ולא החזיר ג"כ לא מיבעי ליה כלל ומכש"כ בנולד כולו, ודברי התוס' אינם מובנים לי וצע"ג: ד) ואגב אכתוב בזה מה שנראה לי ליישב קושית הרשב"א והרא"ש בסוגין (ע"ג א') אר"י ב"ח מ"ט דרי"ו אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה, ופרש"י היינו כדאמר רי"ו בר"פ אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר, והרשב"א והרא"ש הקשו הא ללישנא בתרא גם לרי"ו אבר עצמו אסור באכילה, ויעו"ש בדבריהם שדחקו לומר משום זה דריב"ח קאי אליבא דלישנא קמא: ולענ"ד שפיר אית להו לרבנן מגע טריפה שחוטה אף אם האבר עצמו אסור באכילה ולית ליה תקנתא בחזרה, דמאי דאמר כאן האי אית ליה תקנתא בחזרה היינו למקום חתך וממילא א"ש מאי דהוי לרבנן רק מגע טריפה שחיטה, והוא, דהא לעיל ע"ב מקשינן אמאי מקבל הבשר טומאה הא הוי טומאת ביהס"ת ותירץ רבינא שם בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי, והתוס' שם (ע"ג א') ד"ה חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו הקשו אמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת ביהס"ת הוי ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרת דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דהאבר אסור והשאר מותר, וכן בסו"פ כיצד צולין וכו' שמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר, אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרת דמי יעו"ש, מעתה א"ש מה דהבשר אינו מקבל טומאה מהאבר היוצא לרבנן אף שלית ליה תקנתא בחזרה, והיינו משום דמפסיק מקום החתך בין. הבשר ובין האבר היוצא, ומקום החתך אף שנאסר מ"מ אין עליו דין אבר מן החי משום דאית ליה סקנתא בחזרה, ושוב אין כאן טומאה, דמקום החתך לא יוכל לקבל טומאה מהאבר היוצא משום דהוי טומאת ביהס"ת, וחבורי אוכלין כמאן דמיפרת דמי ליכא לפמש"כ התוס' דלא אמרינן אלא היכא דעומד ליקצץ דאבר אסור והשאר מותר אבל מקום החתך שנאסר שוב אינו עומד ליקצץ מאבר היוצא דשניהם אסורים דמקום החתך גם כן נאסר משום דלא היתה כאן חזרה, וכיון שמקום החתך אינו מקבל טומאה ממילא אין שאר הבשר טמא שמקום החתך מפסיק בינו ובין האבר היוצא ואין הבשר נוגע באבר היוצא, וממילא אין כאן טומאה רק מגע טריפה שחוטה מדרבנן ובמוקדשין. וזו עצה נחמדה לענ"ד: סימן כז. יישוב לדברי רש"י חולין קל"ב. א) הנה דעת רש"י ז"ל בחולין שם דכהן טבח ששוחט למכור חייב במתנות הזרוע והלחיים והקיבה מן התורה, והתו' שם ד"ה כשהוא השיגו עליו משום שא"כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור אטו שלשה שבתות כתיב קרא ועוד אי מן התורה אי אפשר שלא הי' יודע רבי טבלא דבר זה, א"ו תקנת חכמים הוא כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף עמהם כהנים כדי לפטור מן המתנות: ב) ולענ"ד נראה ליישב דעת רש"י ז"ל והוא דלכאורה קשה אמאי צריך קרא דמאת העם ולא מאת הכהנים לפטור כהנים ממתנות כהונה אלו תיפוק ליה שהם זוכים לעצמם דלא גרע משל אחרים. וראיתי להגאון רע"א ז"ל בתשו' סי' ר"ג שהרגיש בזה וכתב להוכיח מכאן שאין זו סברא דכל אימת שנותנים לו שהוא פטור, שכן מצינו במעשר עני שמוציאין מעני אף שאחרים נותנים לו, יעו"ש. ולענ"ד זה אינו שהרי מפורש אמרו בב"ק (ק"ט ב') הרי שהי' גוזל כהן וכו' אם בשל אחרים הוא זוכה לעצמו לא כש"כ, הרי שזוהי סברא פשוטה שכל שאחרים נותנים לו הרי הוא זוכה בשל עצמו לעצמו, וכן מצינו בתרומות ומעשרות ג"כ שאין מוציאין מכהן כיון שזוכה בשל אחרים מכש"כ בשל עצמו, כמו דאיתא בפאה (פ"א מ''ו) כהן ולוי שלקחו את הגרן המעשרות שלהם עד שימרח, ויעוי' בר"ש שם בשם הירושלמי דלאחר מירוח קנסו אותם. אבל מן התורה פטורים גם בלקחו אחר מירוח משום שהם זוכים לעצמם, וכן איתא בתרומות (פ"ו מ"ב) בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן משלמת קרן וחומש לעצמה ויעוי' בר"ש שם, וגדולה מזו מצאנו בקדושין (נ"ח ב') שאף בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין אין הישראל מחוייב לתת לכהן משום שכבר זכה בהו אבי אמו כהן, הרי שזה פשוט שהכהן זוכה לעצמו בכל מתנות כהונה אף שבתרומה לא כתיב קרא מאת העם ולא מאת הכהנים, ומה שהביא הגרע"א ז"ל ממעשר עני אין זו ראי' כלל דבמתנות עניים כתוב קרא דלא תלקט לעני להזהיר עני על שלו כדאיתא בחולין (קל"א ב') וא"כ חזרה הקושיא למקומה למאי צריך קרא דמאת העם לפטור כהנים ממתנות הזרוע וכו': ג) אולם באמת ניחא דמשו"ה צריך קרא לפטור כהנים ממתנות כהונה דהזרוע וכו' למאי דאמרינן שם קל"ג ב' שאם הכהן שותף בראש וכו' פטור מלחי או מכולן לכל מר כדאית ליה התם, ויעוי' בתו' שם קל"ב א' ד"ה וצריך דהכא כיון דלא מיחייב כל שיות שבו לכך פטרי לגמרי וכל זה אם הכהן פטור לגמרי פוטר אפי' שותפות ישראל אבל אם מצד שהכהן זוכה לעצמו הוא כה"ג לא זכה בכל שהשאר הוא של ישראל והי' הישראל מחוייב ליתן מת"כ, ולזה צריך קרא לפטור את הכהן כדי שלא יהי' חל חיוב מתנות כהונה כלל וז"ב, וכן נפק"מ בחלל שג"כ אינו בכלל עם ופטור מן המתנות, כמ"ש הפמ"ג סי' ס"א, אף שאין אחרים נותנים לו, וכן למ"ד כהן ולא כהנת שפטורה מן המתנות אף שאין אחרים נותנים לה וכה"ג טובא: ד) מעתה מיושב קושית תוס' על רש"י ז"ל שכתב שחייב מן התורה כל כהן ששוחט למכור א"כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור, אבל לפי האמור ניחא דודאי כשכהן שוחט למכור אז לא פטרה אותו התורה מחיוב מתנות כהונה אבל מ"מ אין הכהן מחוייב ליתן את המת"כ לכהן אחר משום שהוא זוכה לעצמו, ורק חכמים חייבו כששוחט למכור ליתן מת"כ אחר שתים ושלש שבתות ואינו זוכה לעצמו כלל, ונפק"מ לדעת רש"י דבכהן שוחט למכור שאם הוא שותף עם ישראל במקצת מת"כ אז השאר שמגיע לחלקו של ישראל הישראל חייב לתת מן התורה לכל כהן שירצה, משום כששוחט למכור אין הכהן פטור אלא שזוכה לעצמו, וא"כ בחלק הישראל הרי הישראל חייב במתנות כהונה: ובעובדא דרבי טבלא שם הי' הכהן משתתף והי' הישראל נותן לחלקו של הכהן את המת"כ וזכה הכהן בשל עצמו עד דאמר לו ר"נ שחכמים תקנו שיהא הכהן השוחט למכור חייב במת"כ, וכמו שקנסו כה"ג בלקחו הכהן והלוי את הגורן לאחר מירוח במס' פאה הנ"ל שחייבין לתת לאחרים את המעשרות וכמו שמדמה להו התם בירושלמי יעוי"ש בר"ש, וא"ש דעת רש"י ז"ל: