מרחשת חלק א קיד

טריפה במעי אמו הכ"נ ברי' שיש לה ב' גבין ושני שדראות שנמצאה במעי אמה מותרת באכילה, אבל כשיצא לאויר העולם היא אסורה משום טריפה, וכ"ז בבהמה אבל באשה שפיר הוי ולד כיון דכל יתר כנטול אף דהוי טריפה מ"מ חי' היא, כמו שכ' הרשב"א, וכיון שהוא חי ומתקיים הוי ולד באשה, וכמו דאמרינן בסוגיא דלעיל (ד' כ"ד א') דלמ"ד טריפה חי' אם ילדה ולד טריפה טמאה לידה, משא"כ לסברת רב דאית ליה דברי' בעלמא ליתא, והיינו דברי' כזו אינה יכולה להתקיים בעולם בין במין בפני עצמו בין בנולד מבהמה אחרת, וכן באשה אינו מתקיים, וע"כ אינו ולד גם באשה ואין אמו טמאה לידה: ה) מעתה מתפרשת הסוגיא יפה יפה, דרשב"ח מקשה לרב מברייתא דר"ח בן אנטיגנוס דמיירי במומי אדם משום דלרב גם באשה אינו מתקיים, משא"כ לשמואל לא קשה מידי משום דלדידיה מתקיים הוא בין באשה בין בבהמה, ואף דבבהמה טריפה מ"מ במומי כהן לא שייך זה דטריפה כהן מותר לעבוד עבודה כמו ששנינו בבכורות (מ"ה ב'), והקושיא היא דווקא לרב דאית ליה דגם באשה אינו מתקיים, וכמו כן ניחא שפיר מאי דאמרינן בחולין וכי משה קניגי או בליסטרי הי' משום דבאמת לשמואל גם מין בפני עצמו יש כן בעולם, ומה דאסור בשיצא לאויר העולם מבהמה טהורה הוא מטעם אחר משום טריפה וא"ש הכל בס"ד: ו) והנה להראבי"ה ודעימיה וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ב מה' אבות הטומאה ה"ו דעובר שנטרף במעי אמו אינו ניתר בשחיטת אמו כמו שהוכיח במישור מדבריו בס' עונג יו"ט יו"ד סי' ס"ז שהאריך לפלפל בדין זה, אבל לא פגע ולא נגע בכל מה שכתבתי בזה יעו"ש, א"כ באמת קשה לדבריהם מהא דברי' דשני גבין ושני שדראות ששמואל מחיר הנמצא במעי אמו והא אמאי הא טריפה הוי משום דכל יתר כנטול דמי, וע"כ צריך לומר דלדבריהם הא דברי' שיש לה שני גבין וכו' הוא כשהם יוצאין ממקום אחד והדר מתערבין כאצבע דכה"ג לאו יחר הוי כדאיתא בחולין (נ"ח ב') וע"כ משום דין טריפה היתה מותרת ורק אסורה לשמואל כשיצא לאויר העולם לרש"י משום נפל ולר"ת משום שסועה: ז) ואחר כותבי כ"ז מצאתי לאחד קדוש מדבר הוא ניהו הכרו"פ בסי' ל"ז סק"א שכ' ראי' דשמואל ס"ל דטריפה חי' מהא דאית ליה דברי' שיש לה שני גבין וכו' דבאשה הוי ולד אף דודאי טריפה משום יתר כנטול דמי יעו"ש מש"כ בזה, הרי שגם הוא תפס בפשיטות כאשר כתבתי דברי' שיש לה שני גבין הנולדה מאשה או מבהמה טריפה הוי, אולם מש"כ להוכיח מזה דשמואל ס"ל דטריפה חי' תמיהני איך לא זכר דברי הרשב"א שהבאתי למעלה דכל יתר כנטול יכול להרבות ימים עם יתרונו, ומש"כ להוכיח מזה דשמואל ס"ל טריפה חי', דבר זה נסתר מהא דחולין (נ"ג ב') בשרקפא דספק דרוסות דשדרינהו קמיה שמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך התם ולישהינהו י"ב חדש יעו"ש, ואם שמואל טריפה חי' ס"ל מאי פריך ולישהינהו י"ב חדש הא לדידיה טריפה חי' ס"ל: ח) זאת תורת העולה מתוך דברינו דלדעת הראבי"ה ולדעת הרמב"ם עובר שנטרף במעי אמו אינה מועלת שחיטת אמו להתירו, ולדעת הרשב"נ בהגהות אשרי והר"ן ר"פ בהמה המקשה מועלת שחיטת אמו להתירו: ולפ"ד למעלה יש לכל כת מהסוברים קולא וחומרא דלדעת הראבי"ה והרמב"ם דעובר טריפה אינו ניתר בשחיטת אמו מחומרא זו תצא לנו קולא דקימ"ל כלישנא בתרא דחולין נ"ה דנחתך הטחול כשרה, וכן באמת נראה סתימת לשונו של הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מ"א ה"ט שכתב סתם הושיט ידו למעי בהמה וחתך מן הטחול וכו' וכו' ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, הרי שכ' בסתם חתך מן הטחול דווקא החתיכות אסורות אבל היא עצמה מותרת וכלישנא בתרא דחולין, ואף שהלח"מ שם דחק לפרש דהיינו בקולשיה, סתימת לשונו לא משמע כן. אבל לדעת הסוברים דעובר טריפה ניתר בשחיטת אמו, מקולא זו יצא לנו חומרא שאין הכרח לפסוק הלכה כלישנא בתרא, ואכתי ספק איסור תורה דילמא הלכה כלישנא קמא דנחתך אסורה משום טריפה: ולענין הלכה י"ל דהוי כעין ס"ס, ספק א' דילמא הלכה כדעת הסוברים דעובר טריפה אינו ניתר בשחיטת אמו ולדידהו ודאי קימ"ל כלישנא בתרא דנחתך כשרה וספק ב' אפי' לדעת הסוברים דעובר טריפה מותר בשחיטת אמו, אכתי גם לדידהו ספק מיהא הוי דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דנחתך הטחול כשרה, כנלענ"ד להלכה אבל למעשה צ"ע: ג. א) ובההוא ענינא דהוציא העובר את ידו דבד' ס"ט א' בעי רב חנני' הוציא העובר את ידו בעזרה מהו מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים הוי נמי לגבי דהאי או דילמא לגבי דהאי לא מחיצה היא דמחיצת עובר אמו היא, וקשה לי אמאי לא פשיט לה ממאי דאיתא לקמן דחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה ואמרינן שם (ע"ג א') טריפה שחוטה מי מטמא ומשני אין כדאבוה דשמואל דטריפה ששחטה מטמא במוקדשין, יעו"ש, הרי דגם במוקדשין ששחטן בעזרה מ"מ האבר טריפה הוי ולא מהני ליה מחיצת עזרה כדי להתירו, ואיך לא פשיט הש"ס אבעית ר"ח מכאן, והיא לכאורה קושיא עצומה לא ראיתי מי שנתעורר בזה: ב) ונראה לתרץ עפ"י מה דאמרינן (ס"ח ב') דאף למ"ד אבר עצמו אסור ולא מהני ליה חזרה מ"מ מקום חתך מותר אם החזיר, וכ' (שם ע"א) רש"י ז"ל הטעם שאם החזיר מותר מקום חתך משום דקרינן ביה בהמה בבהמה, ומשום בשר שיצא חוץ למחיצתו ליכא דהא לא יצא חוץ למחיצתו, משא"כ בשלא החזיר, נהי דלא אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצתו מ"מ לא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. ולפ"ז נראה דגם בעית רב חנני' אי מחיצת עזרה הוי' מחיצה לא מיירי בשלא החזיר, דבזה ודאי לא שייך להסתפק כלל דנהי דליכא כאן משום בשר שיצא חוץ למחיצתו משום דמחיצת עזרה ג"כ הוי' מחיצה, מ"מ לא נוכל לקרות בה בהמה בבהמה דהא לאו בבהמה הי' בשעת שחיטה, ואיך תתירו שחיטת אמו אם לא הי' בתוכה בשעת שחיטה, ודומה בזה למקום חתך בשלא החזיר, אלא ודאי שאלת ר"ח היתה בשהחזיר דאז משום כל בבהמה תאכלו איכא שהרי בשעת שחיטה הי' במעי אמו, אלא דמספקא ליה אם נאסר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו דלא מהני ליה חזרה, וע"ז מיבעי ליה דילמא לא חשוב יצא לחוץ, דמחיצת עזרה הוי מחיצה ליה: ג) ועפ"ד מדוייק לשון רש"י שם ד"ה ותיבעי כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותיבעי לך אליבא למ"ד יש לידה לאיברים, ויעו"ש במהרש"א ומהר"ם מה שטרחו הרבה ליישב מדוע לא מצי למיבעי גם אליבא דמ"ד אין לידה לאיברים וכגון שלא החזיר, אולם לפמש"כ הדבר נכון דבשלא החזיר אין להסתפק כלל, וכאמור: מעתה לא קשה קושיתנו אמאי לא פשיט מהא דמגע טריפה שחוטה דמיירי במוקדשין, משום דשם מיירי בשלא החזיר כמבואר במשנה שם, ובלא החזיר לא מיבעי ליה כלל שתהא העזרה מתרת, וכמו שנתבאר. וז"ב לעניות דעתי, אלא שצל"ע דברי התוס' שם ד"ה ותיבעי