מרחשת חלק א קיב

שחט הזבח עליהם ע"כ לא קדשו ולא משכחת לה בזאח"ז, ומאי מקשה מחזקי': ט) אבל לפי האמור דבשחיטה כשרה גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אמרינן איגלאי ומעיקרא הוי' שחיטה מתחלה אתי שפיר, דגם לר"ל משכחת לה שבתחלת שחיטה חשב לקדש את הארבעים הראשונים ובסופה את הארבעים שניים, ואעפ"כ לא חלה קדושה על הארבעים השניים מטעם שכבר נתקדשו הארבעים הראשונים, א"כ הרי אלו הארבעים הראשונים מונעים מלחול קדושה על הארבעים השניים וא"כ הוי זה בכלל כל שאינם בזה א"ז גם בבת אחת אינו. וא"ש: י) ולפמש"כ דבשחיטה כשרה גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף למפרע הוי' שחיטה הא דבנתקנח הדם בין סימן לסימן לא הוי דם שחיטה למפרע היינו טעמא משום דכל דמעיקרא לא הוי' שחיטה אלא דאמרינן דלמפרע הוי' שחיטה, כל כה"ג צריך הדבר להיות בעולם כשחל עליו למפרע כדמוכח בחולין (ע' א') דלמ"ד בכור למפרע הוא קדוש בבכורה, מ"מ במחתך ומשליך לכלבים לא חלה הקדושה למפרע כיון שאינה כעת בעולם יעו"ש ותבין כי קצרתי: סימן כו בדין בהמה שנחתך טחול שלה אם היא אסורה משום טריפה. א. א) הנה בעל העיטור הביאו הרשב"א והר"ן פא"ט כתב דאיכא מאן דאמר דנחתך הטחול כשרה כלישנא בתרא דחולין (נ"ה א') ניקב לחוד נחתך לחוד, ותמה עליו הרשב"א שאינו יודע טעם לדבר שפסק לקולא הא קימ"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, וללישנא קמא נחתך הטחול טריפה: ולענ"ד נראה לישב דעה זו שהביאה בעל העיטור בהקדם מחלוקת הראשונים ז"ל שהביאה הגהות אשרי ריש פ' בהמה המקשה בבן פקועה שנמצא טריפה במעי אמו, שדעת רבנו שמואל בן נוטראי ורבנו יעבץ שמותר באכילה משום כל בבהמה תאכלו, אבל הראבי"ה בשם רבנו יואל אביו כתב שהוא אסור ולא מהני ליה שחיטת אמו להתירו באכילה: ב) ולכאורה יש להקשות לדעת הראבי"ה האוסר מפשטות משנתנו ריש פ' בהמה המקשה ששנינו חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, דמשמע דבאותו אופן שחתך מן הבהמה עצמה חתך ג"כ מן העובר היינו ג"כ מן הטחול והכליות, ובבהמה עצמה אסור באכילה ובעובר מותר באכילה, וללישנא קמא דחולין נ"ה דהאי מן הטחול ומן הכליות אסורה כל הבהמה משום טריפה, דנחתך הוי' כמו ניקב הטחול, והשתא הא משמע דבעובר כה"ג מותר באכילה, אף שנעשה טריפה במעי אמו ללישנא קמא זו דנחתך טריפה, ומ"מ העובר מותר באכילה, הרי כמעט מפורש שלא כדעת הראבי"ה והעובר ניתר באכילה בשחיטת אמו אף אם הוא טריפה במעי אמו: ג) והנראה ליישב דעת הראבי"ה עפ"י אשר נבאר טעמו משום דסבר דדבר זה אם עובר טריפה במעי אמו ניתר בשחיטת אמו תלוי בפלוגתא דרב ורי"ו בחולין ס"ח בהוציא העובר את ידו והחזירו, דרב ס"ל שם דאבר עצמו אסור באכילה אף בהחזיר משום דבשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור באכילה ואין לו עוד תקנה, ורי"ו התם ס"ל דאבר שהוחזר ג"כ מותר באכילה משום דכל בבהמה תאכלו, ולפ"ז גם דין זה בולד שנמצא טריפה במעי אמו תלוי בזה, דלדעת רי"ו דס"ל דאבר שיצא חוץ למחיצתו אף שנאסר כטריפה מ"מ מהני שחיטת אמו להתירו באכילה אף שכבר נאסר כטריפה, משום דקרא דכל בבהמה תאכלו מתיר אף את הנאסר, הכ"נ בולד שנמצא טריפה במעי אמו אף שהוא טריפה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו להתיר אותו אף שנאסר משום טריפה מקודם, אולם לרב דס"ל דכיון שיצא חוץ למחיצתו ונאסר שוב אין לו תקנה ושחיטת אמו אינה מועלת לו להתירו באכילה משום דקרא דכל בבהמה תאכלו אינו מתיר את שכבר נאסר, לדידיה הו"ה אם נעשה טריפה במעי אמו כיון שכבר נאסר אין שחיטת אמו מועלת לו להתירו באכילה אחרי אשר כבר נולדו לו סמני טריפה האוסרת, כמו שאינה מתרת את האבר שכבר נאסר: ולפ"ז א"ש דעת הראבי"ה האוסר את הולד הטריפה במעי אמו כיון דאנן קימ"ל כרב שהאבר אין לו תקנה בחזרה, שדעת רי"ו שם אסיק בתיובתא א"כ דבר שנאסר לא מהני שחיטת אמו להתירו, וע"כ גם בולד במעי אמו שנמצא טריפה לא מהני לו שחיטת אמו להתירה כיון שכבר נאסר: ד) ועפ"ז אמרתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל להצילו מקושית הרא"ש בחולין (ע"ד א') במחלוקת רי"ו ור"ן בהושיט ידו במעי אמו ותלש חלב של בן ט' חי דרי"ו אמר דחלבו כחלב בהמה ואסור דחדשים גרמי ור"ל ס"ל דחלבו כחלב חי' דחדשים ואוירא גרמי, וכתבו התוס' והרא"ש לחלק דאף דלרי"ו חדשים לבד גרמי וחלבו כחלב בהמה מ"מ אם לא תלש ושחט את אמו חלבו מותר משום שניתר בשחיטת אמו, והקשה מזה על הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מאכלות אסורות שכ' שהשוחט את הבהמה ומצא בה שליל שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי חלבו אסור וחייבין עליו כרת, וכ' הרא"ש על זה שנראה שהוא, הרמב"ם, ר"ל דרי"ו ור"ל פליגי בפלוגתא דר"י ור"מ דרי"ו כר"מ ור"ל כר"י ופסק הלכה כר"י, ולא נהירא כלל שיחלוקו האמוראים במחלוקת התנאים, אם לפסוק הלכה באו לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, אלא ודאי כל אחד ואחד אמר דבריו אליבא דכו"ע והלכה כר"י דאמר חלבו מותר אפי' בבן תשעה חי דניתר בשחיטת אמו עכ"ל הרא"ש: ה) אולם לפ"מ שנתבאר יש לומר דטעמו של הרמב"ם שפסק שאם שלמו לו חדשיו לא מהני ליה שחיטת אמו להתיר חלבו באכילה, הוא ג"כ כנ"ל, כיון דבכלו לו חדשיו חדשים גרמי וחלבו חשוב כחלב בהמה, הרי שנקרא כבר שם איסור חלב על חלב של בן תשעה חי, ואם תלש ממנו חייב משום חלב, וכיון שכבר נאסר לא מהני ליה שחיטת האם להתירו כמו דלא מהני שחיטת האם כדי להתיר את האבר שכבר נאסר משום טריפה: אולם כל זה לדידן דקימ"ל כרב דאבר עצמו אסור באכילה משום שכבר נאסר, אבל לרי"ו דגם האבר ניתר בשחיטת האם אף שכבר נאסר ע"י יציאת חוץ למחיצתו כטריפה, הרי דס"ל ששחיטת האם מועלת להתיר אף דבר שכבר נאסר, הוא הדין בחלב של בן ט' חי אף שחדשים גרמי וכבר נאסר משום חלב מ"מ לדידיה מהני שחיטת אמו להתיר את החלב אף שכבר נאסר: ו) ולפ"ז מתורצת קושית הרא"ש שהקשה שאם נאמר דרי"ו ור"ל פליגי במחלוקת ר"מ ור"י לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, דלפמש"כ א"ש דלרי"ו, דהוא מארי דשמעתא דס"ל ששחיטת אמו מתרת את הדבר שכבר נאסר, לסברתו אין צריך לומר דס"ל כר"מ, משום דאיהו מצי סבר כר"י דשחיטת אמו מתרת חלבו, ואף דחדשים