מרחשת חלק א קיא

בגדים, א"ו ששחיטת פרה כשרה גם בכה"ד וגם בזר כשרה כדעת רבנו וע"כ לא שייך בה חסור או יתור בגדים, ומה שכתב רבנו בפ"ד ה"ב דמחוסר בגדים פסולה היינו בשאר עבודות של הפרה כמו שדייק רבנו בלשונו שם שכ' או שנעשית שלא בכהן או במחוסר בגדים ושביק ל' ששחטה שכ' בתחלה בסמוך, משום ששחיטתה כשרה גם בזר בדיעבד, וא"צ בגדים כלל, אלא שעדיין יש לדחות דהאי סודרא היינו מצנפת שהיא מד' בגדי כהונה והש"ס שיגרא דלישנא נקיט: ג) ואדרבה בזה יש לפרש כוונת רש"י ז"ל שכ' כגון ששחטה חד גברא בתרי סודרי שבאמצע שחיטה בא חבירו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, ולכאורה למה הוצרך לפרש כגון שעטפו בסידר אחר ואמאי לא פירש שהיו עליו שני סודרים ובאמצע שחיטה נטל חד מעל ראשו שזה שנשאר עליו טמא והראשון אינו טמא, אולם לפ"ד אפשר משום שאם היו עליו בתחלה שני סודרים הוי מיותר בגדים ושחיטתו היתה פסולה, ואף דקיימינן השתא למ"ד אל"ש אלב"ס, וא"כ מה דהוי בתחלת שחיטה מיותר בגדים אינו פוסל, מ"מ הוצרך רש"י לפרש כן משום מסקנת דבריו דש"מ דתרווייהו מיטמאו שישנה לשחיטה מתוע"ס, ואם היו עליו שני סודרים בתחלה היתה השחיטה פסולה למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס ולא הוו מיטמו כלל: ד) ואם היינו כנים בזה, שהסוגיא מצי אתיא כמ"ד שחיטת פרה שלא בכה"ג פסולה, היינו מרויחים בזה תירוץ וישוב מרווח לסוגיא דחולין (ל"ו א') התמוהה מאד, השוחט והתיז דם על הדלעת וכו' אר"פ הכל מודים היכא דאיתא לדם מתחלה ועד סוף כו"ע לא פליגי דמכשיר, כי פליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן, רבי סבר ישנה לשחיטה מתוע"ס והאי דם שחיטה הוא ור"ח סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף והאי דם מכה הוא, וזהו תמוה כיון דר"ח ס"ל שאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ גם באיתיה לדם מפני מה מכשיר הא הדם מתחלת שחיטה הוא והוי דם מכה ואם נאמר דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלב"ס מ"מ כשגמר השחיטה איגלאי מילתא למפרע והוי שחיטה מתחלתה הא דבר זה נסתר מסוגית הגמ' דלעיל שהבאנו דלמ"ד אל"ש אלב"ס גברא קמא לא מטמא, ואם למפרע הוי שחיטה אמאי גברא קמא לא מטמא הא הוי שחיטה מתחלתה, וכבר עמד בכ"ז הר"ן בחי' לחולין הביאו הראש יוסף שם: ה) ולדעתי נראה לחלק דודאי למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ל"א שאם גמר השחיטה הוי שחיטה למפרע מתחלתה וכאמור, אולם כ"ז בשחיטה אסורה או פסולה כמו בשחוטי חוץ או חולין בעזרה וכדומה טובא, בזה ס"ל למ"ד אל"ש אלב"ס כיון כשמתחלה כשהתחיל לשחוט לא עמד הדבר לגמור את השחיטה, כיון ששחיטה אסורה או פסולה היא ל"א שיגמור אותה אדרבה נאמר שלא יגמור אותה כדי שלא יעשה מעשה איסור או פסול, וע"כ גם כשגמר אותה אמרינן דרק השתא כשגמר הוא שנעשה השחיטה אבל לא למפרע מתחלה משום שבתחלתה לא היתה עומדת להגמר, וכמו שמצינו כיוצא בדבר (בב"מ כ"א) למ"ד יאוש של"מ הוי יאוש הוא דווקא בשאין בו סימן משום שהוא עומד להתיאש אמרינן דמעיקרא הוי יאוש, אבל בדבר שיש בו סימן לכו"ע לא הוי יאוש למפרע משום שאינו עומד להתיאש, והכ"נ דכוותה והחילוק בין איסור ובין היתר עי' תוס' ב"מ (מ"א ב') ד''ה חדא ותמצא. ולפ"ז בשחיטה כשרה ומותרת שבתחלתו כשהתחיל לשחוט היתה עומדת להגמר ע"כ בשגמר אותה אמרינן איגלאי מילתא למפרע שבתחלתה הוי' שחיטתה שחיטה גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, ולפ"ז א"ש מ"ד דאם איתא לדם מתחלה וע"ס לכו"ע מכשיר משום דכיון דבשחיטה כשרה ומותרת עסקינן בזה לכו"ע אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוי' שחיטה והויא דם שחיטה, ומה דבנתקנח בין סימן לסימן ל"א דלמפרע הוי' שחיטה והוי' דם שחיטה עוד יבואר בזה לפנינו אי"ה: ו) ולפ"ז יתורץ מה דאמרינן בסוגיא דלעיל דלמ"ד א"ל אלב"ס גברא קמא לא מטמא ול"א דלמפרע הוי' שחיטה וליטמא גם גברא קמא, דלפמש"כ אם שחיטת פרה בכה"ג דווקא ושני כהנים גדולים לא משכחת לה בב"א א"כ גברא קמא ע"כ הי' הדיוט א"כ מה דכשר שחיטת פרה כהאי גוונא אף דקמא הי' הדיוט היינו משום שאינה לשחיטה אלב"ס ובתרא כה"ג הי', וא"כ הא מיירי בשחיטה פסולה מתחלתה דבתחלתה שחט כהן הדיוט ורק משום דגמר אותה כהן גדול ואל"ש אלא לבסוף כשרה היא א''כ בתחלתה לא היתה עומדת להגמר כיון שהתחיל בפסול, וכה"ג ל"א איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא שחיטה הוי', וא"כ משו"ה גברא קמא לא מטמא משום דתחלתה שחיטה פסולה היתה, וכמו כן למאי דמסיק שם כגון ששחט חד גברא בשני סודרים נפרש ג"כ באמת כגון שהיו לו שני סודרים על ראשו בתחלה דפסול משום ייתור בגדים וא"כ בתחלתו בפסול הוי' משום ייתור בגדים ורק בסוף שלא הי' לו אלא סודר אחד היינו מצנפת והוי הגמר בכשרות, וכיון שאינה לשחיטה אלא לבסוף כשרה וע"כ סודרא קמא לא מטמא משום דבתחלתו בפסול הי' ול"א איגלאי וכו': ז) ובזה א"ש ומתורצת קושיתנו מהא דפריך התם תרי גברי בחד זיבחא קאמרת בר מינה דההיא דתנינא שלא יהו שנים זובחים זבח אחד, והא קיימינן השתא למ"ד אלאלב"ס וא"כ בתרי גברי בזבח אחד בזה אחר זה לא הוי' כלל זביחה בשנים, כיון שאינה לשחיטה אלב"ס ובגמר זביחה אינו אלא אחד דאז הוי' שחיטה, והכ"ד בשנים זובחים הוא בשנים אוחזין בסכין ושוחטין ביחד גם בגמר זביחה אבל לא בזאח"ז, ויעוי' תוס' שם ד"ה א"כ, אבל עפ"י האמור דבשחיטה כשרה גם למ"ד אל"ש אלב"ס למפרע הוי' שחיטה א"ש, דבזביחת שנים בקדשים רק לכתחלה אסור אבל בדיעבד שחיטת שנים כשרה הוי' למפרע שחיטה מעיקרא, ועוד כשהתחיל הראשון היתה עומדת להגמר ע"י אחד, וע"כ הויא שחיטה בשנים גם בזאח"ז, ואף לפמש"כ בתרי גברא בלא"ה הוי שחיטה פסולה משום דקמא הדיוט הי' מ"מ פריך שפיר כיון דבתרי גברי אין שוחטין קדשים כלל וא"כ הוי' מילתא דלא שכיחא ולא מיירי בכה"ג כמו שכ' התוס' שם: ח) ובזה יהי' נוח לי מה שקשה לי בעירובין (נ"א א') דמקשה הש"ס על רבה דאמר כל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו מתודה שנשחטה על שמונים חלות דחזקי' אמר דקדשו ארבעים מתוך שמונים אף שאינם בזאח"ז ופירש"י שם דליתא בזאח"ז שאם הפריש ארבעים לתודתו ושחט הזבח עליהן וחזר והפריש לה ארבעים לא קדשי, וקשה לי מאי שייך דין זה לכללא כל שאינו בזא"ז לפמש"כ התוס' בגיטין (מ"ב א') דכלל זה אינו אלא אם הראשון מונע את השני לחול אבל אם השני אינו חל מטעם שאין לו על מה לחול ל"א דגם בבת אחת איני, וא"כ בתודה הא דלא קדשי הארבעים האחרונים משום שכבר נשחט הזבח ועוד אין להם שחיטת זבח במה שיקדשו, ומאי מייתי פירכא לרבה מכאן: אמנם לריו"ח דס"ל דישנה לשחיטה מתוע"ס הא משכחת לה בזאח"ז אם שחט לסימן ראשון לארבעים הראשונים וסימן שני לארבעים שניים ואעפ"כ הארבעים שניים לא קדשו שפיר שייך לכללא דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אבל אכתי קשה הא י"ל דריו"ח לטעמיה משו"ה ס"ל דלא קדשו כלל, וחזקי' דס"ל דקדשו ארבעים מתוך שמונים י"ל משום דס"ל אל''ש אלא לבסוף. וא"כ לא קדשו הראשונים אלא לבסוף א"כ הארבעים השניים דלא שחט