מרחשת חלק א קי

אינם כלום בחליצה, וצריך כוונת העושה וחש"ו לאו בני כוונה נינהו ואין כוונתם כוונה: וא"ש ג"כ מה דבעכו"ם לא מהני כוונת העומד ע"ג גם בגט לרב הונא, היינו כיון דאדעתא דנפשיה קעביד ואינו עושה על דעת העומד ע"ג א"כ הישראל העומד ע"ג לא חשוב משמר כלל, כיון שזה העכו"ם אינו נשמע לו ואינו מכוון פעולתו ומלאכתו לדעת העומד ע"ג, אין העומד ע"ג חשוב משמר כלל ואינו חשוב עוסק בדבר: ז) וסרה ג"כ קושית התוס' משחיטה דלא מהני אחרים רואין אותם משום דלדידן דקימ"ל כשמואל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי לא חשוב כוונת העומד ע"ג כלל, וע"כ מדייק רבא בחולין מהא דשחיטת חש"ו כשרה באחרים רואים אותן דלא בעינן כוונה לשחיטה, משום דלמ"ד דבעינן כוונה לשחיטה לא מהני כוונת העומד ע"ג, דלא קימ"ל כרב הונא אלא כשמואל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי ולא חשוב המשמר כמתעסק בדבר ומשתתף בפעולתו, והכי קימ"ל. וזהו טעמו של רבנו כאן שפסק דלא מהני גדול עומד ע"ג בשחיטת קדשים דבעי כוונה, משום דרבנו לטעמיה שפסק כשמואל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי, ולא חשיב כוונת הגדול העומד ע"ג ככוונת העושה, וכמו שפסק ג"כ בגט שצריך דווקא בששייר מקום התורף: ח) והשתא יבואר היטב זקוק לשונו הטהור של רבנו ותראה נפלאות מסדור דבריו, דבמכוון הכניס הל' ה' דשנים שוחטים זבח אחד בין שתי הלכות אלו דמיירי שצריך כוונה לשחיטת קדשים, והיינו שאם היינו אומרים דשנים אינם שוחטים זבח אחד ודאי לא הי' מהני גדול עומד ע"ג כדי שתהא מחשבת הגדול מועלת לכוונת השחיטה, שאם היתה מועלת כוונת הגדול העומד ע"ג על כרחך היינו צריכין לומר דהיינו טעמא משום שגם הוא עוסק בפעולת השחיטה ושגם הוא שוחט ועוסק בשחיטה, וזה הא לא יתכן שאין שנים שוחטים זבח אחד, א"כ ממנ"פ יהי' פסול, ולזה הכניס רבנו דין זה שבאמת שנים שוחטים זבח אחד, וא"כ הי' אפשר לומר שתועיל כוונת הגדול העומד ע"ג, ולזה השמיענו רבנו שאינו כן, שאף ששנים שוחטים זבח אחד מ"מ לא מהני גדול עומד ע"ג משום דבאמת קימ"ל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי, ולא מהני מחשבת הגדול העומד ע"ג ומשמר, והבן כי הענין נכון: ט) ולפי דברינו יש לתרץ מה שיש לדקדק בסוגיא דחולין (ל"א ב') ומי אמר רי"ו הכי והאמר רי"ו הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה וכו' יעו"ש, ואמאי לא מקשה ממשנתנו פ"ק דחש"ו ששחטו ואחרים רואין אותם ששחיטתן כשרה דמינה ג"כ מוכח שא"צ כוונה לשחיטה, ולפי האמור א"ש דממשנתנו דפ"ק דחולין לא יכול להקשות בפשיטות משום שיש לומר כיון דאחרים רואין אותן והוי גדול עומד ע"ג מהני כוונת הגדול ורי"ו אפשר דס"ל כרב הונא דמהני גדול עומד ע"ג, וע"כ מקשה בפשיטות יותר ממשנתנו דנפלה סכין וכו': ועל דברי התוס' דס"ל דגדול עומד ע"ג מהני משום שמלמדו ומזהירו ואז הוי כוונת הקטן כוונה והוי לשמה א"כ קשה מאי מקשה בסוגיא דחולין שם ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה וטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשות והשוטה וכו' פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה יעו"ש, ומאי ראי' מהתם דכיון דפקחות עומדות ע"ג ומלמדות אותן כוונת החרשות וכו' כוונה הוי משא"כ בנדה שנאנסה שהנדה עצמה אינה מכוונת לטבילה לא מהני כוונת חברתה, ולדעת הרשב"א דהא דגדול עומד ע"ג מהני מטעם שליחות א"ש דבטבילה לא שייך שליחות שאין אדם עושה שליח לטבול וטבילת חבירו אינה עולה לו. וע"כ ל"מ גדול עומד ע"ג, אבל לדברי התוס' יוקשה, אבל לדברינו הכל ניחא דבאמת לא קימ"ל הכי וגם דלא שייך משום דכעושה מעשה כיון שאין שליחות בזה. ודו"ק: ולדברי התוס' הנ"ל צ"ל דראית הגמ' הוא משוטה, ושוטה לפמש"כ התוס' בחולין לא מהני גם בגדול עומד ע"ג בחליצה אע"ג דמלמדין אותו, ולפ"ז יש לומר דטבילה דמי' בזה לחליצה ולא מהני גדול עומד ע"ג, וע"כ משום דכוונת חברתה כוונה מעליתא הוי, וא"צ כוונת הטובל בעצמו כי אם כוונת המטביל וכמו בטבילת כלי דלא שייכא שם כוונת הכלי והבן, ועי' תשו' מוהר"ח או"ז סי' מ"ה: סימן כה. א) בפ"א מה' פרה אדומה הי"ט כתב הרמב"ם אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וכו' מפי השמועה למדו אותה לאלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט ויעוי' בכ"מ שם שהביא שדין זה פלוגתא בפ"א דפרה מ"א שחטה וכו' וכו' שלא בכה"ג פסולה ור"י מכשיר ופסק רבנו כר"י דמכשיר יש לתמוה למה פסק דלא כת"ק וכו' יעו"ש: ולכאורה נראה להביא ראי' לפסק רבנו זה דהלכה כמ"ד דלדורות בכה"ד מהא דחולין (כ"ט ב') ליפלוג בהכשרה דפרה כגון ששחטוה בתרי גברי דגברא קמא לא מטמא וגברא בתרא מטמא וכו' יעו"ש, ואם איתא דהלכה כת"ק דשלא בכה"ג פסולה, ולדידיה הא ג"כ שחיטתה שלא בכה"ג פסולה כדמשמע פשטות לשון המשנה שחטה וכו' וכו' דדברי ת"ק גם על שחיטה קיימי א"כ לא משכחת לה כלל בתרי גברי דלעולם ליכא שני כהנים גדולים בבת אחת, יעוי' יומא (י"ג א') הלכה כרי"ו דראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכה"ד ופסיק שם הלכה כרי"ו, ואף שבדיעבד עבודת השני כשרה כדאיתא התם אבל לכתחלה איננו עובד, ויעוי' תוס' נזיר (מ"ז א') ד"ה וכן א"כ איך משכחת לה בתרי גברי שיהו שניהם כהנים גדולים, אלא ודאי מוכח לכאורה מכאן שעבודת פרה אדומה כשרה בכהן הדיוט (ושחיטתה כשרה בדיעבד אפי' בזר כמו שפסק רבנו בפ"א מה' פסוה"מ ה"ב) ומוכח שאין הלכה כת"ק, כן הי' נראה לכאורה: אבל שוב התבוננתי שיש לדחות כיון דקיימינן כאן בחולין למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ שפיר משכחת לה דגברא קמא הוי כהן הדיוט וגברא בתרא כה"ג, וכיון שאינה לשחיטה אלב"ס לא מיפסלא תחלת שחיטת הפרה ע"י כה"ד כיון שאינה אלא לבסוף, אלא שצ"ע לפ"ז מאי מייתי רב יוסף התם וקאמר תרי גברי בחד זבחא קאמרת בר מינה דההיא דתנינא תזבח שלא יהו שנים שוחטים זבח אחד וכו', והשתא כיון דקיימינן השתא למ"ד אל"ש אלב"ס א"כ לענין זה לא הוי שנים שוחטין, כיון דלבסוף אינו שוחט אלא אחד ואז הוי הזביחה, וקרא שלא יהיו שנים וכו' ע"כ היינו בששנים אוחזין בסכין ושוחטין ששניהם שוחטים עד לבסוף: ב) אבל עדיין יש להעמיד ראיתנו מסוגיא זו, שהרי שם (ל' א') דפריך ולראב"ש נמי לפלוג כגון ששחט חד גברא בשני סודרים דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא יעו"ש, והיכי משכחת לה דהו"ל סודרא ארישא הא עבודת פרה אדומה צריכה בגדי כהונה ואם עבד מחוסר בגדים פסולה כדאיתא במ"א פ"ד דפרה שם וכן כתב רבנו בפ"ד מה' אלו ה"ג, ואם איתא שצריך כה"ג לשחיטת פרה וכדעת ת"ק א"כ בין יחסר בגדים בין יתור בגדים פוסל בשחיטת פרה, והיך הו"ל סודרא ארישא הא הוי מיותר בגדים