מרחשת חלק א קט

סימן כד ביאור לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין. א) כתב הרמב"ם בפ"א מה' הנ"ל וז"ל ה"ג: השוחט את הקדשים ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק הר"א פסולין עד שיתכוון לשחיטה. הל' ד' ה': ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הר"א כשרים אבל שנים שוחטים בהמה אחת בקדשים כחולין. הל' ו': הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה וכו' עכ"ל: והנה דברי רבנו אלו צריכים למוד שהכניס בין הל' ג' והל' ו' שני הלכות המפסיקות ביניהן, שלכאורה אין להם שייכות למה שקודם להם ולאחריהן, ולפי הענין הי' לו להסמיך הל' ו' הקטן אינו שוחט וכו' שהוא משום שצריך כוונה בשחיטת קדשים להל' ג', שהם בני חדא בקתא, ולא להפריד ביניהן בהל' ד' ה' שהם לגמרי ענין אחר, ולשונו של רבנו ז"ל הטהור ומזוקק שבעתים אומר דרשוני: ב) והנראה לי בזה, דהנה בגיטין כ"ב אמרינן דחשו"ק בגדול עומד ע"ג מהני כתיבתן לשמה. והתוס' בחולין י"ב עמדו ע"ז מ"ש משחיטה דלא מהני אחרים רואים אותם למ"ד שצריך כוונה לשחיטה. והנה דעת התוס' שם שזה דמהני גדול עע"ג בקטן הוא דווקא היכי דמלמדו ומזהיר אותו אז יש מחשבה גם לקטן, ויעו"ש שנתקשו ע"ז מהא דבחליצה לא מהני אף שהבי"ד עומדים ע"ג ומלמדין אותם, מלבד זה מגומגם חלוק התוס', שאם הקטן בעצמו אומר שהוא מכוון לשמה ל"מ, ואם אחר עומד ע"ג ומלמד אז כוונת הקטן כוונה, ומאי מהני זה יותר מאמירת הקטן עצמו. ודעת הרשב"א בחי' לחולין שם דהא דמהני בגדול עע"ג הוא דווקא בגט משום דאפשר ע"י שליח וא"צ לפ"ז כוונת העושה, וגם כוונת העומד ע"ג ג"כ מהני מצד שליחות, משא"כ בחליצה שא"א ע"י שליח לא מהני כוונת העומד ע"ג יעו"ש, ולפ"ד זה שמהני גדול עומד ע"ג הוא מצד כוונת העומד ולא מצד כוונת הקטן, אבל גם ע"ז יש לפקפק, א"כ אמאי בעכו"ם ל"מ גדול עע"ג, נהי דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד מ"מ תהא מועלת כוונת הגדול עומד ע"ג, אף שהעכו"ם אינו מכוון לשמה, כמו בקטן, אף שאין כוונת הקטן כלום מ"מ מהני כוונת העומד ע"ג, וא"כ מ"ש עכו"ם מקטן: ג) והי' נראה ליישב כ"ז דהנה דעת הרי"ף בגיטין שם דמאי דאמר שם ר"י אמר שמואל בששייר מקום התורף הוא דווקא בגדול עומד ע"ג, וס"ל לשמואל דלא מהני גדול עומד ע"ג בתורף שצריך לשמה מדאורייתא אלא בטופס שא"צ לשמה אלא מדרבנן בזה מהני גדול עומד ע"ג, ובעכו"ם שעושה על דעת עצמו גם בטופס ל"מ ופליג ארב הונא שמעמיד המשנה שם בגדול עומד ע"ג אפי' בתורף, ויעוי' בר"ן שם שהקשה על דעה זו של הרי"ף, שהיא ג"כ דעת רבנו, דממנ"פ אם גזרינן טופס אטו תורף א"כ לא יועיל גם בטופס גדול עע"ג, ואם לא גזרינן לא יהי' צריך כלל גדול עומד ע"ג: ד) ותרתי לי אני הקטן דרך בהבנת הענין שמהני גדול עומד ע"ג שתהא הכוונה לשמה, והוא ע"פ מחלוקת רב ושמואל בב"מ (צ"ג א') במשמרי פירות דלרב משמר כעושה מעשה דמי ואוכל מן התורה, ושמואל ס"ל דלאו כעושה מעשה דמי ואינו אוכל מן התורה אלא מהלכות מדינה, ומבואר שם ג"כ דלאו דווקא בדין אכילת פועל לבד נחלקו אלא בכל התורה, דלגבי משמר את הפרה לרב דמשמר כעושה מעשה דמי תשוב כעוסק בפרה ומטמא בגדים מן התורה, ולשמואל דלאו כעושה מעשה דמי אינו מטמא בגדים אלא מדרבנן, ויעו"ש בירושלמי בב"מ שם דרב הונא ג"כ ס"ל כרב דמשמר כעושה מעשה דמי ואוכל מן התורה ומטמא בגדים בפרה מן התורה: מעתה אני אומר דהיינו טעמו דרב הונא בגיטין דס"ל דמהני גדול עומד ע"ג לכוונת לשמה משום דאזיל לטעמיה דס"ל דמשמר כעושה מעשה דמי, וע"כ בשזה הגדול עומד ע"ג קטן וחרש ומשמר שיעשו את הדבר ויכתבו את הגט כדת, ככל תיקוני הגט לשמה ונוסח גופו של גט ותיקון השמות, והר''ז חשוב כעושה מעשה וכאלו גם הוא עוסק בכתיבת הגט ומשתתף בכתיבתו, ומשום זה מועלת ממילא כוונתו ומחשבתו לעשותו לשמה, משום שגם הוא עושה ועוסק בכתיבת הגט והר"ז כוונת העושה, וע"כ אף שהקטן העוסק ג"כ בכתיבת הגט אינו בר כוונה, מ"מ סגי בכוונת הגדול שהוא ג"כ חשוב עוסק בכתיבת הגט, והר"ז כמו ששנינו במשנתנו דחולין מ' שנים שאוחזין בסכין אחד מכוון לשם דבר הכשר ואחד לשם דבר הפוסל הר"ז פסולה, הרי שמהני מחשבת השני לפסול אף שהאחד מכוון לדבר הכשר, כמו כן לענין הכשר ומחשבת לשמה מהני מחשבת האחד כדי לעשותו לשמה, אף שהשני אינו מכוון לזה, כידוע שלומדים אנו מחשבת לשמה בגט ממחשבת פגול אם צריך מחשבה או דבור, כמבואר בדברי התוס' בכ"ד, הרי שלמדים זה מזה ע"כ מהני לרב הונא לטעמיה מחשבתו הגדול העומד ע"ג משום שמשמר כעושה מעשה דמי: ה) אולם כ"ז לרב הונא וכטעמיה, אבל לשמואל דס"ל בב"מ שם דמשמר לאו כעושה מעשה דמי ולא חשוב כעוסק בדבר, ממילא בגדול עומד ע"ג לא מהני כוונת הגדול משום שצריך כוונת העושה והוא אינו חשוב עושה, משום דלאו כעושה מעשה דמי, וע"כ לשמואל לטעמיה דס"ל לאו כעושה מעשה דמי מוקי לה בששייר מקום התורף שהוא דאורייתא לא מהני גדול עומד ע"ג כעושה מעשה ומתעסק בכתיבת הגט ג"כ. וע"כ מוקי לה בששייר מקום התורף. ורק בטופס מהני כתיבת חש"ו בגדול עומד ע"ג משום דמדרבנן משמר כעושה מעשה דמי, דמשו"ה אוכל פועל מה' מדינה, וכן לענין פרה מטמאה מדרבנן (אף דאמר שם הטעם משום גזירה שמא יזיז אבר וכו' היינו כדי שלא נאמר טומאה מדבר אחר לא גמרינן משום דאפושי טומאה לא מפשינן, כמו בביצה (ז' א'), משו"ה אמר דגם בפרה יש לגזור מדרבנן שיהא משמר כעושה מעשה משום גזירה שמא יזיז אבר וכו') א"כ מדרבנן כעושה מעשה דמי וחשוב כעוסק בדבר, וע"כ בטופס שהוא צריך לשמה מדרבנן חשוב גדול עומד ע"ג כעושה מעשה ומהני מחשבתו לשווייה לשמה, וע"כ שפיר פסיק הרי"ף ורבנו כשמואל דווקא בששייר מקום התורף מהני גדול עומד ע"ג, היינו משום דהלכה בב"מ שם כשמואל כמו שאמר רב אשי שם מדתניא כוותיה דשמואל והלכתא כוותיה בדיני, וכמו שפ' רבנו בה' עבדים ובה' פרה אדומה כשמואל, וע"כ פסקו ג"כ כשמואל דלא מהני גדול עומד ע"ג בתורף משום דמשמר לאו כעושה מעשה דמי: ו) ולפ"ז א''ש וסרה קושית התוס' והרשב"א מחליצה דלא מהני בה גדול עומד ע"ג, דלפמש"כ הר"ז נכון, דכל עיקר מה דמהני גדול עומד ע"ג לרב הונא משום דחשוב גם הוא כעוסק וכעושה אותה מעשה, א"כ אין זה מועיל אלא בגט דמהני שליחות, וע"כ כשהגדול עומד ע"ג הר"ז חשוב כעוסק בכתיבת הגט ומהני כתיבתו כיון שאין צריך כתיבת הבעל בעצמו, וכ"ז בגט, אבל בחליצת חש"ו מה מהני גדול העומד ע"ג אף שחשוב כעושה מעשה הא צריך שהחש"ו יעשו את מעשה החליצה ולא אחר, ואדרבה מעשה הגדול עוד מגרע כיון דלא מהני שליחות בזה, א"כ כוונת הגדול העומד ע"ג לא מהני דמעשיו אינם