מרחשת חלק א י

מכיס הבעלים ונזרק לים דהוי היזק הניכר וכמו שכ' הרשב"א בחי' לגיטין (ד' נ"ג א') ד"ה ואי וז"ל דשחרור חשוב היזק הניכר דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד שהרי א"י לומר לו הר"ש לפניך דעבד אינו עומד לפניו והר"ז כנוטל כיסו של זה ונותנו לחבירו והכ"נ כיון דחמץ בפסח מפקיע מרשות בעלים והוי הפקר חשוב היזק הניכר, ומ"מ לא תקשה אמאי מצי אמר ליה לאה"פ הרש"ל משום דלאה"פ הרי הוא חוזר לבעליו ותו לא הוי היזק הניכר, ואי משום דתוך הפסח הי' היזק הניכר מ"מ מצי הגזלן אמר ליה לאה"פ הרש"ל משום דתוך הפסח הא לא קני ליה הגזלן כלל משום שאין זכי' בחמץ בפסח תוך הפסח וכמו שכ' לעיל ואין השינוי הזה קונה לו וע"כ כשעבר הפסח כשהחמץ חוזר תו לבעלים ואז הוי ג"כ היזק שא"נ משום שלא יצא מרשות בעלים אחה"פ וע"כ מצי אמר ליה הרש"ל ודוק בזה, ונמצינו למדים לפ"ד החק יעקב שאם החזירו תוך הפסח ואבד החמץ תוך הפסח הרי הגזלן מחוייב לשלם לו ממונא מעליא משום דתוך הפסח לא היתה החזרתו כלום וכשעבר הפסח כבר לא הי' החמץ בעולם אבל אם החזירו תוך הפסח והחמץ הי' קיים אחר הפסח ואח"כ אבד אין הגזלן משלם כלום משום שתיכף כשעבר הפסח שוב הוי ברשות הנגזל וחזרתו הוי חזרה וכשנאבד אח"כ הרי אבד ברשות הנגזל משום שהגזלן כבר קיים ההשבה תיכף כשעבר הפסח: ה) ולפ"ד אלה שכל שיצא מרשות בעלים ע"י איסורו איסור הנאה חשוב היזק הניכר, משום דהוי כמו שניטל מכיסו ונזרק לים וכמו שכ' כה"ג בשם הרשב"א יש ליישב קושית התוס' בב"ב (ב' ב') ד"ה נתייאש שהקשו אמאי חייב בעל הכרם באחריותו הא הוי היזק שא"נ ופטור בשוגג יעו"ש ולפמש"כ א"ש דכיון דכלאי הכרם אסור שלא כדה"נ והוי הפקר וכמו שמבואר בתוספתא שהבאתי לעיל דכלאי הכרם מותרים משום גזל וא"כ חשיב שפיר היזק הניכר דהא הפקיע רשות בעליו מעליו ונעשה הפקר לכל, משא"כ מטמא ומדמע ומנסך שלא יצאו מרשות בעלים ולא נעשו הפקר ע"כ חשוב היזק שא"נ, ואף מנסך לא יצא מרשות בעלים לא מיבעי לדעת התוס' בע"ז (י"ב ב') ד"ה אלא בתירוצם האחד דגם תקרובת עכו"ם מותר שלא כדרך הנאתן דודאי לא הוו הפקר וכמו שכ' לעיל אלא אפי' למש"כ הרמב"ם פ' ז' מה' ע"ז וכן בפ' י"א מה' מ"א ה"א דתקרובת עכו"ם לוקה עליה אפי' בכ"ש ולפ"ז גם שלכה"נ לוקה ולפ"ז צריך להיות הפקר ויוצא מרשות בעלים כמו שכ' לעיל נלענ"ד לחדש בזה, שאיסורי ע"ז אף שאסורין בכל שהו ונאסרין אפי' שלכה"נ מ"מ אינן יוצאים מרשות בעלים, שהרי חדוש הוא שחדשה תורה באיסורי ע"ז שתופסין דמיהן, ואם היו נעשין הפקר ויוצאין מרשות בעלים היך הם תופסין דמיהן שהרי לא מכרן כלל ואין מכירתו כלום שהר"ז כמוכר דבר של הפקר ואינו שלו והלוקח הרי לא זכה בהם ולא קנה אותן מן המוכר כלל, א"ו שאיסורי ע"ז כיון דאמרה תורה שתופסין דמיהם הרי הם של הבעלים ולא יצאו מרשותו וחידוש הוא שחדשה תורה בהם שהם של בעלים וגם שהלוקח אותם זכה בהם וע"כ דמיהם נתפסין באיסור ע"ז: ואם כנים אנו בזה הרי בזה אדרבה יתישבו בפשוטם דברי הש"ס ע"ז (מ"ב א') דילמא אגבה לה והדר מבטל לה שעמד בזה הר"ן שם שהבאתי למעלה שמשמע שיש זכיה באיסורי הנאה, ולדברינו א"ש שאיסורי ע"ז שאני, דבהם דווקא יש זכו' מדתופסין דמיהם משא"כ בשאר איסורי הנאה כה"ג ואין למדים מהם לד"א, כן הי' נראה לי לול דברי הר"ן ז"ל שלא נחית לחלק כן, ואין לדחות שגזרת הכתוב הוא שיהו תופסין דמיהן אף שאינו שלו ז"א דא"כ אמאי לא חשיב להו ר"א בשם ר"י דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואמאי לא חשיב ג"כ ע"ז ג"כ שהן אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כדי שיתפסו דמיהן א"ו איסורי ע"ז חשוב ג"כ ברשותו והם שלו ואינו דימה לאותן שני דברים שהם באמת אינן שלו כמו בור ברשוה"ר וכמו כן חמץ בפסח ואעפ"כ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כדי לחייב עליהן: ו) אבל מה שעומד לנגדנו הוא הירושלמי פ"ג מסוכה שהבאנו למעלה שמבואר שם מחלוקת בשופר של ע"ז ושל עיר הנדחת דתני ר"ח כשר ותני ר' הושעי' פסול ואמר עלה בירושלמי הכל מודים בלולב שהוא פסול ומפרש רי"ו טעמא משום דבלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא של אסורי הנאה יעו"ש, הרי שגם אסורי הנאה של ע"ז ג"כ לא חשיב לכם, וכבר הבאתי מה שהעירו האחרונים ז"ל מזה על דעת הריטב"א שכ' שאסורי הנאה הוי שלכם. והנה לפ"ד למעלה לחלק בין אה"נ שמותרין שלכה"נ ובין אלה שאסורין לא הוי' קשיא כלל דדברי הריטב"א אמורין רק באתרוג של ערלה שמותר ליהנות שלא כדה"נ כדאיתא בפסחים (כ"ד ב') וע"כ הוי שלו ושלכם קרינן בו אבל כאן באסורי ע"ז ושל עיה"נ שאסורין בכ"ש ואסורין אף שלא כדה"נ שפיר אמר הירושלמי דלא הוי שלכם, אבל לפי דברינו דאיסורי ע"ז הוי שלו משום שתופסין דמיהם יקשה איך קאמר הירושלמי דלא הוי שלכם: ונראה לומר בזה דהירושלמי לטעמיה דס"ל במס' ע"ז פ"ה ה"א דדמי ע"ז ביד נכרי אסורים ויעוי' במה"פ שם שכ' שדעת הירושלמי להלכה שדמי ע"ז ביד נכרים אסורים, ולפ"ז אין ראי' כלל מהא דאמרה תורה דע"ז תופסת דמיה מקרא דהיית חרם כמהו, שהרי אפשר לומר שמה שהתורה אמרה שתופסת דמיה הוא דווקא ביד נכרי, דנכרי אף שמצויה על ע"ז מ"מ ע"ז אינה אסורה עליו בהנאה, כדמוכח בע"ז (ס"ד א') דאמר להו לכו זבינו ואכ"מ, וע"כ שפיר היא תופסת דמיה משום שהע"ז שלו היא ותופסת דמיה שיהו אסורים לישראל, משא"כ ביד ישראל כיון שע"ז אסורה בהנאה אצלו והויא משום זה אינו שלו אינה תופסת דמיה, ומה שמצינו שדמי עכו"ם אסורין בהנאה גם ביד ישראל אפשר שהוא מדרבנן שגזרו אטו דמי עכו"ם ביד עכו"ם וע"כ ס"ל לירושלמי שע"ז אינה שלכם וממה שתופסת דמיה אין ראי' כנ"ל, משא"כ לדידן דס"ל שדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין, וקרא דוהיית חרם כמוהו דווקא ביד ישראל נאמרה ולא בנכרי כמו שכ' התוס' בע"ז שם א"כ מוכח דע"ז הוי שלו שאל"כ לא היתה תופסת דמיה, וע"כ לדידן יש זכי' באסורי ע"ז והוי שלו: ולפ"ז הוי א"ש הא דבתלמודא דידן בסוכה (ל"א ב') אמרינן הא דלולב של ע"ז ושל עיר הנדחת פסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולא נזכר כלל הטעם ג"כ משום דלא הוי שלכם ויעוי' תשו' הרשב"א ח"ד סי' ר"ב בארוכה, ולפ"ז א"ש דלדידן באמת איסורי ע"ז הוי שלכם: ד) והנה בב"ק (ע"א ב') אמרינן שם ר"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קטבח וכן שור הנסקל א"ה נינהו ולאו דמרא קטבח וכן שם (ע"ב א') אם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קטבח ולפ"ד דאה"נ שמותרין שלא כדה"נ חשובים שלו א"כ מאי פריך משור הנסקל דלאו דמרא הוי הא שוה"נ מותר שלא כדה"נ כדאמרינן פסחים (כ"ד ב') שאם הניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו פטור וא"כ הוי שלו, וכמו כן חולין שנשחטו בעזרה ג"כ מותרין שלא כדה"נ שהרי אכילה כתיב בהו ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ולא בקרוב מקום וא"כ אמאי חשיב להו הש"ס לאו דמרא, וכבר ראיתי מי שעמד בזה להקשות ע"ד הריטב"א הנ"ל שאסורי הנאה הוי שלכם: ולענ"ד לק"מ לפמש"כ לעיל דאף איסורי הנאה שמותרין שלכה"נ מ"מ חשובים אינו ברשותו וכמו שכ' הקצוה"ח