מרחשת חלק א קח

ובזה ניחא ג"כ מש"כ רש"י ז"ל בחולין (קכ"ח א') ד"ה בהכשר קודם מחשבה דאבר המדולדל אסור לב"נ וזה תמוה דהרשב"א והר"ן מתירין באמת לב"נ כמבואר בש"ך הנ"ל יעו"ש ולא הביאו כלל דברי רש"י ז"ל שמבואר מהם היפוך זה, אולם לפמש"כ יש לומר דמש"כ רש"י דאסור לב"נ הוא לרב פפא דהוא מארא דשמעתא דהכשר קודם מחשבה, ור"פ ס"ל לעיל כרב אחא בר יעקב כדאיתא התם אמר ר"פ הוי יתיבנא קמיה דראב"י ובעי דאימא ליה וכו' ולא אמינא ליה דהא טעמא קאמר, הרי דר"פ ס"ל סברת ראב"י דלא אמרינן מי איכא מידי כל היכא דאיכא טעמא וכו', א"כ לר"פ שפיר כתב רש"י ז"ל דאסור אבר המדולדל משום דבמיתה תלי' מילתא ומיתה עושה ניפול והוי אבר מה"ח *) ג) ועפמש"כ לבאר לעיל שיטת רש"י ז"ל דבבשר מן הטריפה אין בה איסור בשר מן החי ע"פ סברת רבינו חיים בתוס' זבחים דבשר הפורש מן הטריפה הוא בשר מת ומטמא כנבלה נראה ליישב ג"כ דברי רש"י בפ' העור והרוטב (קכ"א ב') אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית וכ' רש"י שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית, והתוס' השיגו עליו דלא הי' צריך לפרש כן אלא אפי' בחתיכות גדולות ובלבד שלא יהי' איברים דבשר מן החי אינו מטמא, אולם לפמש"כ רבינו חיים דבשר הפורש מן הטריפה הוי נבלה ומטמא א"כ מדוייקים ונכונים דברי רש"י דכאן במפרכסת דשחט בה שנים או רוב שנים דהוי טריפה א"כ נהי דכמו שהיא חשובה חי' אבל בבשר הפורש ממנה יש עליה דין נבלה ומטמא וכמו שכתב רבינו חיים: ד) ולכאורה מדברי רש"י ז"ל שם גופיה אינו נראה כן שכתב שם בסמוך ד"ה ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי וז"ל: אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לב"נ הרי שגם דבשר הפורש מהמפרכסת שהיא טריפה ג"כ אין בה טומאה של נבלות ודלא כשיטת רבינו חיים: אמנם לפ"מ שנתבאר בדברינו למעלה א"ש, דזה שכתבנו דבשר הפורש מן הטריפה הוי נבלה ומטמא אינו אלא אם לא הי' בה איסור לב"נ, משום דגם לענין טומאת נבלות צריך ג"כ שיהי ראויה לגר, וכמו דילפינן לענין סרוחה דלא קרי נבלה לענין טומאה רק אם ראויה לגר כדאיתא בבכורות כ"ב וילפינן זה מאיסור אכילה, הכ"נ לענין זה צריך שיהי ראוי לגר ואם אסור לב"נ אינו מטמא טומאת נבלות, וכיון דברייתא זו שעליה פירש"י שאין בה טומאת נבלות ס"ל דבשר הפורש מן המפרכסת אסור לב"נ, וכמו שנתבאר לעיל בדברינו הטעם בזה, וכיון דאיכא בבשר הנחתך ממנה איסור אבמה"ח לב"נ שוב אין עליה טומאת נבלות כיון שאינה ראוי' לגר, וכ"ז לברייתא זו דאוסרת בשר הפורש מן המפרכסת לב"נ, אבל לעיל דקיימינן לחזקיה דס"ל דאינה לאיברים דמפרכסת אינה אסורה לב"נ ובשר הנחתך ממנה מותרת לב"נ א"כ שוב בבשר הנתלש ממנה איכא טומאת נבלות, כיון דראוי' היא לגר וע"כ הוי נבלה, וא"כ אי לאו דמעמידה על פחות מכזית היתה מטמאה משום נבלה כיון דאינה אסורה לב"נ, והדברים עמוקים: ה) ולפי מש"כ יתיישב עוד קושיא אחת שקשה לי ומצאתי שכן הקשה ג"כ בתשו' חמדת שלמה סי' בחולין (ד' ח' ב') אימת קיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא היתירא הוי, ולכאורה לדעת רש"י דשהי' במיעוט בתרא פסולה, וע"כ הטעם הוא דכל שעומד ושוחט חדא שחיטה היא ולא נגמרה שחיטתה עד לבסוף, וא"כ ודאי קודם שגמר כל הסימן אף אם שחט הרוב עדיין אמה"ח הוא כל שעומד וגומר הסימן, והא חום ביה"ש ודאי היא ג"כ בשחיטת רוב הסימנים דהא אסרינן סכין ששחט בה טריפה אף אם שחט רק הרוב, וכיון שהשוחט צריך שישחוט לכתחלה כל הסימן א"כ בששחט הרוב כבר אית ליה חום ועדיין אמה"ח הוא עד גמר כל הסימן כיון ששוחט וגומר, וא"כ אכתי איסור אמה"ח בלע: אבל לפמש"כ דבטריפה ליכא איסור בשר מן החי בבשר הנפרש ממנה א"ש, דכיון שנשחטו רוב הסימנים שוב ליכא איסור בשר מן החי בדבר הנפלט ממנה. וע"כ הא דאמר כאן דהיתירא נמי בלעה אמה"ח הכוונה הוא בשר מן החי דבאבר מה"ח הא קימ"ל דלאו לאיברים עומדת וא"כ ממילא במה שנפלט ממנה ליכא איסור אמה"ח דכיון דלא נעשה מעולם איסורא אין בפליטתה שום איסור עתה דהא פליטתה אינו אבר כלל וגם אינו יוצא מן האיסור כיון דלאו לאיברים עומדת לא חל עליה איסור כלל וע"כ כאן האיסור הוא משום בשר מן החי דלדעת רש"י ד"ה לא"ע (ואיסור שא"ז לא ס"ל לרש"י), וא"כ לפמש"כ דבבשר הפורש מן הטריפה ליכא איסור במה"ח וא"כ ע"כ קושית הגמ' כאן דהיתירא נמי בלעה איסור אמה"ח הוא משום דבולע עוד טרם שנגעה בסימנים ועשאה טריפה, אבל בשחיטת הרוב דכבר נעשה טריפה ליכא איסור כלל וכמש"נ, ועוד דאף אם נגע בסימנים כ"ז שלא שחט הרוב לא הוי רק טריפה למ"ד נקובת הוושט הוי טריפה, ואף למ"ד דהוי נבלה היינו דלא מהני שחיטה כיון דאיתרע מקום שחיטה דידהו, אבל לענין עצם החיות היא שוה לכל טריפות דעלמא, וא"כ למ"ד טריפה חי' כ"ז שלא נשחטו רוב הסימנים לא אזלא חיותא והיא חי', וא"כ א"ש טפי דמ"ד כאן בחמין הוא רב אחא, דקימ"ל ר"א ורבינא רבינא לקולא, א"כ כאן מ"ד בחמין הוא רב אחא, ור"א ס"ל טריפה חי' לקמן (נ"ח א') דס"ל התם דטריפה יולדת וכ""ש שחי', כמו"ש תוס' (ע"ז ה'), וא"כ לדידיה כל שלא נשחטו הרוב הוי חי' והוי אסור משום בשר מן החי ג"כ, אבל כשנשחטו רובן שוב אזלא חיותן ושוב ליכא איסור בשר מן החי והבן: ביאור והנה התוס' שם ל"ג הקשו אמאי דאמרינן דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין משום דמי איכא מידי וכו' ואמאי לא נאמר דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרינן בסנהדרין דמשו"ה אסורה יפ"ת לב"נ אף דמותרת לישראל משום דלאו בני כבוש נינהו: ולענ"ד נראה לולא דבריהם הייתי אומר דלק"מ דהטעם דאסרה תורה יפ"ת לב"נ הוא משום שצריך כבוש מקודם דאז פקעה ממנה איסור א"א דנעשית כהפקר ע"י כבוש, דמצד שכבש את האויב במלחמה נעשית אשתו הפקר, משא"כ בב''ג שאין כבושו כבוש וע"כ לא נעשית אשתו הפקר דגם בישראל לא התירה תורה רק ע"י שקונה ע"י הכבוש, וע"כ בב"נ שאין כבושו כבוש א"א באיסורה קיימא, ולפ"ז באמת אם ישראל כבש האויב ומצא בשבי' אשת יפ"ת היא מותרת גם לב"נ כיון שע"י הכבוש של ישראל פקע ממנה איסור אשת איש היא מותרת לכל אדם ע"י כבושו של ישראל, וא"כ הדין הזה ממש הוא ג"כ אצל שחיטה דמה דאסור לב"נ בני מעים הוא מפני שאין לו יד לזביחה ואין שחיטתו מכשרת כדי להפקיע ממנה איסור אמה"ח כל זמן שלא מתה ממש ושחיטתו לא מהני גם לישראל להפקיע ממנה איסור אבמה"ח כל זמן שמפרכסת דעכו"ם השוחט אסור לישראל המפרכסת משום אבר מן החי, ורק ישראל שיש לו יד לשחיטה וא"כ נעשה בה מעשה השחיטה צריכה להיות מותרת גם לב"נ, כיון דמעשה השחיטה נעשה בה שוב אמרינן מי איכא מידי, ודומיא דהכי הוא גם ביפ"ת דאם ישראל הוא עושה הכבוש היא מותרת גם לב"נ וא"כ דין שחיטה ודין יפ"ת שוה ולק"מ קושית התוס':