מרחשת חלק א קז

אבר מן החי לישראל, רק דהזביתה גורמת שלא יחול עוד אבר מן החי על בהמה זו דמאחר שנשחטה כדין שוב לא יחול עליה איסור אמה"א אחר כן אבל אינה מתרת כלל את האיסור שמקודם, דלעולם לא הי' עליה איסור אמה"ח דלאו לא"ע משא"כ בב"נ כיון דמקודם כבר הי' עליה איסור אמה"ח איך תתיר לו הזביחה איסור אמה"ח שקדם, שגם בישראל אין הזביחה מתרת כלל רק גורמת שלא יחול עוד, אבל בב"נ שכבר חל שוב אין בכח הזביחה להתיר כיון שגם בישראל אינה מתרת, ובעצם הדבר שאצל ישראל לא חל עוד איסור אמה"ח ובב"נ חל בזה לא שייך כלל מי איכא מידי שאין זה מצד כח הדין רק מצד דעת האדם וכמש"נ. מעתה ברייתא זו דס"ל אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרים בה ע"כ ס"ל בהמה בחיי' לא"ע, וא"כ לדידיה הזביחה מתרת גם בישראל איסור אמה"ח שכבר חל ע"כ אמרינן מי איכא מידי וצריכה סברא זו להתיר גם אצל ב"נ, משא"כ לדידן דקימ"ל דאצל ישראל לאו לא"ע אין לדמות כלל ב"נ לישראל, וכאמור: ה) ומה דמייתי ברייתא תניא דלא כראב"י הוא משום דראב"י אוסר לב"נ את הבני מעים וגם הריאה בכלל כמו שפירש"י ז"ל שם ומתיר לישראל א"כ הריאה כיון דכמאן דמנחא בדיקולא הר"ז אבר מן החי וא"כ כבר נעשה הריאה אבמה"ת קודם השחיטה קודם שגמר שחיטת שני הסימנים, ואעפ"כ מותרת הריאה לישראל, הרי מוכח דהזביחה באמת מתרת לישראל גם מה שהי' מקודם אבר מן החי דהא קודם גמר שחיטה היתה הריאה אבמה"ח ואעפ"כ התירה אותה הזביחה שאחר כן, ומ"מ ס"ל דלב"נ אסור הרי דלא ס"ל כלל הא דמי איכא מידי וכו', דאל"כ הי' לו להתיר גם לב"נ דהזביחה תהא מתרת לו כמו בישראל, ומייתי שפיר מברייתא דלא כראב"י, דמברייתא מוכח דאמרינן מי איכא מידי וכו', משא"כ הרמב"ם ז"ל באמת לא פסק כוותיה דר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכמו שהאריך להוכיח הגאון בעל ברית אברהם יו"ד סי' כ"ג דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כר"ל, א"כ אין ראי' מהא דמיתרת הריאה לישראל דהזביחה מתרת את איסור אבר מן החי דמקודם וא"כ ל"ק כלל מברייתא זו. והבן: ה. א) והנה רש"י ז"ל (בחולין ל"ג) ד"ה מדר"ל כתב דאין מזמנין עכו"ם על בנמ"ע משום ריאה יעו"ש ובאמת יש לתמוה לפמש"כ מוהר"מ לובלין שם דהא דמותרת הריאה לישראל אף דנעשה אמה"ח קודם שחיטה הוא כיון דפסקה חיותא שוב לא הוי אבר מן החי, ומדברי רש"י ז"ל אלו מבואר היפוכו דריאה ג"כ לישראל חשוב אבר מן החי, אבל לפ"ז תקשה קושית מוהרמ"ל איך מותרת הריאה לישראל, והנה לפמש"כ דבאמת כיון דהתירה התורה כל הב"מ לישראל כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו הרי שמותרים כל הקרבים לישראל וגם הריאה בכלל א"כ מוכח דהזביחה מתרת גם מה שנעשה אבמה"ח דרך שחיטה וכמו ששחיטה מתרת אף שנעשה טריפה מקודם כמ"ש רש"י (כ' ב') דכל שחיטה כך הוא, וא"כ הכ"נ כיון דדרך שחיטה נעשה אבר מן החי הזביחה שאחר כן מתרת ג"כ את איסור אמה"ח שנעשה קודם ע"י השחיטה ולק"מ, וכמש"כ ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל, ובפרט לר"ל דס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף סוף השחיטה מתרת, והתבונן בזה: אמנם יש לומר עוד ביישוב קושית מוהרמ"ל בריאה היך היא מותרת לישראל, והוא דבאמת אף דהריאה היא כמאן דמנחא בדיקולא מ"מ אינה נפסקת כולה מהגוף דבאמת היא מעורה עוד להגוף במקצת ובפרט אם לא נשחטו הסימנין אלא רובם אלא כיון שנשחט הקנה ניטלה חיותה ממנה והוי כמאן דמנחא בדיקולא משום נטילת החיות ממנה אבל עדיין מעורה היא בגוף, ולפ"ז לפ"מ דאמרינן לקמן (ע"ד א') דשחיטה אין עושה ניפול ומיתה עושה ניפול, מעתה בריאה שמעורה עדיין במקצתה אל הגוף אין לה אלא דין אבר ובשר המדולדלין, וכיון דשחיטה אינה עושה ניפול אין אסורה משום אבר מן החי דאין בה אלא מצות פרוש בעלמא שאינו אלא מדרבנן כמבואר ברש"י שם, משא"כ לב"נ דבמיתה תליא מילתא ובמיתה קימ"ל דעושה ניפול וע"כ הריאה אסורה לב"נ כיון דהוי מדולדל בגופה ומיתה עושה ניפול הרי זה אבר מן החי: ב) איברא כ"ז יש לומר לדעת רש"י ז"ל דאבר המדולדל אין בו אלא איסור דרבנן ובריאה דלעולם כך הוא לא גזרו אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהמ"א דאיסור אבר המדולדל הוא מן התורה א"כ ע"כ לדידיה צ"ל כמו שכתבנו למעלה דהא דמותרת הריאה לישראל למ"ד כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הוא מכח הזביחה שמתרת גם מה שנעשה אמה"ח מקודם וכמש"נ: ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דאבר המדולדל אסור מדאורייתא והפר"ח סי' ס"ב הביא ראי' לדבריו מתוספתא דאוסרת לב"נ, ואם אין בו אלא איסור דרבנן מהיכא תיתי יאסרו רבנן לעכו"ם אטו עכו"ם צייתי לן יעו"ש, והכו"פ הקשה נהי ודאי דמוכח מכאן דאבר המדולדל אסור מן התורה אבל עדיין קשה מנ"ל לאסור לב"נ, דהא עיקר איסור אבר מדולדל נפק"ל מקרא דובשר בשדה טריפה להביא אבר המדולדל וזה לא נאמר כלל בב"נ שנאסור עליו מכח כתוב זה יעו"ש שנדחק בזה, אבל לפי האמור הדבר נכון דבאמת יש לאסור לב"נ כל אבר מדולדל משום דבב"נ במיתה תלי' מילתא ומיתה עושה ניפול, אלא דמ"מ יש לנו להתיר לב"נ מצד מי איכא מידי, וכיון דלישראל שרי הכ"נ בב"נ, אבל עכשיו דכתיב קרא לאסור בישראל מכח קרא דובשר בשדה טריפה א"כ אין כאן היתר לישראל, אם גם מצד טריפה, א"כ ממילא לא שייך מי איכא מידי, כיון דגם לישראל אסור אף אם מצד איסור אחר, כמ"ש התוס' ל"ג דכל שאסור לישראל אף משום איסור אחר לא אמרינן מי איכא מידי, וממילא אסור לב"נ מצד איסור אמה"ת ויש מכאן ראי' ברורה לדעת הרמב"ם ז"ל דאבר המדולדל אסור מה"ת: וגם לפי דעת והסכמת כל האחרונים ביו"ד סי' כ"ז דישראל ששחט טריפה דשם שחיטה עלה דמטהרת מידי נבלה בזה מותרת המפרכסת ובני מעים לב"נ, מ"מ אפשר לומר דלר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה וא"כ לגבי או"ב המדולדלין דאסורין לישראל אין השחיטה חשובה שחיטה, והוי כנחירה לגבי דידהו, והוי כלא הוי שם שחיטה עלה, וממילא אסורין לב"נ, וא"כ אפשר דהתוספתא אתי כר"ש וע"כ אוסר או"ב המדולדלין לב"נ. ובזה יתיישב ג"כ דעת הרשב"א והר"ן שהביא הש"ך ביו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א שכתבו דאו"ב המדולדלין מותרין לב"נ, דמלבד מה שקשה לדעתם מתוספתא יקשה עוד מגמרא ערוכה סו"פ העוה"ר (קכ"ט ב') דבנשחטה הבהמה ס"ל לר"ש דאו"ב המדולדלין לא הוכשרו בדמיה ומפרש רי"ו הטעם משום דר"ש ס"ל אוכל שאין אתה יכול להאכילה לאחרים אינו קרוי אוכל יעו"ש וברש"י, הרי מפורש דאו"ב המדולדלין אסורין לב"נ, אמנם לפמש"כ א"ש דשם לר"ש קאי ולר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה שפיר הוי כנחירה לגבי הא מילתא דיאסרו או"ב המדולדלין לב"נ, אבל לדידן דקימ"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה שפיר מותרין או"ב המדולדלין לב"נ משום מי איכא מידי וכמו בשוחט את הטריפה ואפשר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן, וע"כ לא הביא דין זה דאו"ב המדולדלין דאסורין לב"נ בה' מלכים, והבן כי הדברים לענ"ד נכונים מאד: ובזה