מרחשת חלק א קו

בלבד ומותר הוא בדם מן החי. עוד שם הי"א: אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החי', אבל העוף נראה לי שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי ממנו. עוד שם הי"ב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה שני סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבר מן החי. הי"ג כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על ב"נ, ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחי' בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי, ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין ה"ה אסור לב"נ משום אבר מן החי עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ויש לדקדק בדבריו ז"ל דבה"י כתב דב"נ חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי הרי שפרט בשר מן החי לבד ואבר מן החי לבד ובהי"ב בדין מפרכסת כתב אבר ובשר הפורשין ממנה אסור לב"נ משום אבר מן החי, הרי פירש עיקר האיסור משום אבר מן החי, וזהו תמוה דמקודם זכר ג"כ בשר הפורש מן המפרכסת וא"כ הו"ל לאסוקי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי חדא אאבר וחדא אבשר, וכמו כן בהי"ג כתב אחד אבר מן הבהמה וכו' חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי הרי דפירש שני האיסורים ומיד באותה הלכה כתב אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת ה"ז אסור לב"נ משום אבר מן החי ולא סיים ומשום בשר מן החי, והוא דקדוק עצום בלשונו של הרמב"ם ז"ל המזוקק מאד: ב) ומשום זה נראה לי לומר דודאי אמת הוא מה שכתבתי דבבשר הפורש מן הטריפה אין בזה איסור בשר מן החי וכמש"נ, אמנם מה שמבואר בסוגיא דהעור והרוטב דשחט בה שנים בשר הפורש ממנה אסורה לב"נ נראה כיון דאיסור אבר מן החי איתא גם בטריפה וכמש"כ למעלה החילוק שביניהם, וא"כ בתלש אבר מן החי מן הטריפה או מפרכסת חל על האבר הזה איסור אבר מן החי א"כ ממילא גם על הבשר הנפרש ממנו ג"כ הוי איסור אמה"ח כיון שהאבר כולו נעשה חתיכה דאיסורא שוב על כל חלק וחלק ממנו מוטל איסור אבר ואף שאינו לוקה בהפריד הבשר מן הגידין והעצמות משום אבר מן החי כמ"ש בפ"ה מהמ"א ה"ב משום שאינו כברייתו היינו מלקות משום שניטל ממנו שם אבר, אבל מ"מ ודאי איסורא בעלמא איכא משום דלא גרע מח"ש כיון שנפרש מאבר אסור חל על כל חתיכה ממנו איסורא, וא"כ לפ"ז גם בב"נ כיון דאסור משום אבר מן החי גם חתיכת בשר משנפרש מן האבר אסור משום דאיסורא קאכיל, ולפ"ז אני אומר דגם בתולש בשר מן הטריפה אף שאין כאן איסור מן בשר מהחי מ"מ הוי כאן איסור אבר מן החי, ותלוי זה שאם נאמר בהמה בחייה לאיברים עומדת א"כ כל אבר ואבר שבבהמה חשוב כאלו כבר נחתך ממנה, א"כ גם על חתיכת בשר ג"כ הוי איסורא דכל חתיכה חשוב כאלו נחתך מאבר מן הבהמה שהוא אסור, אמנם אם נאמר בהמה לאו לאיברים עומדת אין על חתיכת בשר הנחתך מהבהמה איסור אמה"ח משום דעדיין לא נעשה אבר שנאמר שהבשר הוא אסור משום שנפרש מן האיסור: ג) ונראה אף לפמש"כ הלח"מ בפ"ד מה' מ"א דהרמב"ם ז"ל פסק דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מ"מ בב"נ לכו"ע לאיברים עומדת, והוא לפמש"כ הכו"פ סי' ס"ב הכוונה בהא דבהמה בחייה לא"ע אף דודאי לא יחתוך את הבהמה בחייה ויפסיד ממונו, היינו לומר כיון דבלאו איסור אמה"ח הי' אוכל ממנה אבר אבר ע"כ אמרינן דלא''ע, כיון דזולת איסור זה הי' באמת עומדת לחתוך יעו"ש, מעתה נראה דזה שפסק הרמב"ם ז"ל דלאו לא"ע כיון דאיכא עשה שא"ז בכל בהמה גם זולת איסור אמה"ח ע"כ אין לומר דלא"ע כיון דבלאו איסור אמה"ח היתה ג"כ אסורה משום עשה שא"ז, וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דלאו לא"ע, וממילא אין זה אלא בישראל, אבל בב"נ דליכא עשה שא"ז וא"כ בלאו איסור אמה"ח היה חותכה אבר אבר ממילא אמרינן דלא"ע, ולפ"ז הדרינן למילתא דבכל חתיכת בשר הנפרש מן הבהמה יש עליה איסור ג"כ משום אבר מן החי: ולפ"ד מדוקדקים דברי הרמב"ם ז"ל שכתבנו למעלה שבבשר הפורש מן המפרכסת אסור משום אבר מן החי והוא דווקא משום כיון דהוי מפרכסת והוי טריפה אין עליה איסור בשר מן החי וכמו שבארנו למעלה, וכל איסור בשר הפורש ממנה אינו אלא משום אבר מן החי, דכיון דלאיברים עומדת אצל ב"נ א"כ על כל חתיכת בשר הנפרש מן הבהמה יש עליה איסור אבר מן החי משום שנחתכה מחתיכה דאיסורא: ומעתה אחרי שנתבאר החילוק שבין ישראל לב"נ, דבישראל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת משום דאינה עומדת להחתך בחייה משום איסור שא"ז ובב"נ עומדת לאיברים, לפ"ז נוחין דברי רבינו בטעמם דמפרכסת אסורה לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולפי האמור א"ש, דסברת מי איכא מידי אפשר לומר רק היכי שיש שינוי מצד הדין דלישראל יהי' מותר ולב"נ יהי' אסור, זה אי אפשר שהדין יחמיר בב"נ יותר מישראל, אבל היכי שהדבר תלוי בדעות בני אדם, בודאי אין לומר בזה מי איכא מידי, דכאן אין האיסור וההיתר תלוי בדין רק בדעת האדם ומחשבתו, והרי בישראל גופא אמרו בחולין (ק"ב ב') זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו, הרי דדין בהמה בחייה תלוי לפי מחשבת האדם ודעתו, ומה שתלוי בדעות בני אדם לא אמרינן מי איכא מידי וכו' כדמוכח בסנהדרין (נ"ח א') והרי פחות משוה פרוטה שאני פחות משוה פרוטה דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו, הרי מה שתלוי בדעת בני אדם לא שייך בזה הכלל דמי איכא מידי, וכיון דדין זה אם בשר מפרכסת אסור לב"נ ומותר לישראל הוא מצד דבב"נ היא עומדת לאיברים ובישראל אינה עומדת לכך משום עשה שא"ז, ודבר זה תלוי בדעת האדם ובמחשבתו, לא שייך בזה הכלל דמי איכא מידי וכו' וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דבשר מפרכסת אסור לב"נ וכמש"נ: אמנם כ"ז לדידן דס"ל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת כמש"כ הלח"מ, ושפיר יש לחלק כנ"ל בין ב"נ לישראל, אבל למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת גם בישראל, א"כ ע"כ מצד הדין שניהם שוין הם, וכיון דהתורה התירה מפרכסת אצל ישראל ממילא צריך להיות מותר גם לב"נ, דהדין אינו יכול לחלק ולאסור בב"נ ולהתיר בישראל משום מי איכא מידי, ולפ"ז ברייתא זו דמתיר לעכו"ם בשר מבית טביחתה הוא משום דברייתא זו ס"ל כמ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת ע"כ אמרינן מי איכא מידי וכו' משא"כ לדידן דלא קמ"ל כן: ד) איברא כ"ז ניחא בתולש בשר מבית טביחתה שתולש בשר ממפרכסת עצמה שייך לומר החילוק הנ"ל, אבל בתולש אבר מן המפרכסת הא בזה ג"כ התירה התורה לישראל משום דבזביחה תליא מילתא, ואעפ"כ פסק הרמב"ם ז"ל דאבר מן המפרכסת אסור לב"נ, ובזה יקשה הא בתולש אבר ממש מן המפרכסת מן הדין הי' צריך להיות אסור גם לישראל כיון שנתלש אבר ממש ואעפ"כ מותר לישראל, וא"כ הוא צריך להיות מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי וכו', דכיון שתלש אי לאו זביחה יש כאן אבר מן החי ממש ונמצא דהזביחה התירה אותה לישראל, וההיתר הוא מכח הדין, ובזה שייך לאמר מי איכא מידי וכו' וצריך להיות מותר אבר מן המפרכסת גם לב"נ: אבל באמת הא בהא תלי', דכיון דקימ"ל דבישראל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת א"כ אין הזביחה מתרת