מרחשת חלק א קה

באו איסור אבר וטריפה בב"א, והר"ז כמש"כ התוס' ביבמות (ל"ג א') ד"ה אלא דמשו"ה הוי איסור זרות ונבלה בב"א אף דמיד שנמלקה הוי נבלה ואיסור זרות לא חל עד לאחר זריקה, משום דגם איסור נבלה ג"כ לא חלה עד אחר זריקה דנפקא מידי מעילה יעו"ש והכ"נ דכוותיה. והבן: ה) ובזה ניישב עוד לשון רש"י שם באוקימתת הגמ' ואב"א בהמה בחייה לאו לא"ע ובמיתי איסור אבר מיחל על איסור טריפה קמפלגי ופירש"י ד"ה דכו"ע וכיון דבשעת לידתה נטרפה איסור טריפה קדים, ודברים תמוהים הם למאי צריך כאן שנטרפה בשעת לידתה אף אם נטרפה לאחר לידתה ג"כ מצי קאי כיון שהאבר נחתך אחר שנטרפה א"כ אין איסור אבר חייל אאיסור טריפה כיון דכו"ע לאו לאיברים עומדת וכבר עמד ע"ז מוהרש"א וכתב שאין הלשון הזה מדוקדק: אולם לפמש"כ דברי רש"י ז"ל מדוקדקים היטב דרש"י ז"ל לשיטתיה דאיסור בשר מן החי לעולם איכא א"כ בנטרפה לאחר מכאן הא לא אתי איסור טריפה וחל על איסור בשר מן החי, דהבהמה כמו שהיא שלמה אף בטריפה מ"מ חי' היא כמ"ש התוס' שם בזבחים, ואימתי חל איסור טריפה כשפירש הבשר ממנה דאז אין הבשר הזה תי כי אם מת כיון דמטריפה קאתי וא"כ איסור טריפה ואיסור אמה"ת בהדי הדדי קאתיין כיון דגם איסור טריפה לא חל עד שנפרש, א"כ חשוב כ"ז בב"א כמ"ש התוס' ביבמות שהבאתי, וע"כ כתב רש"י ז"ל שנטרפה בשעת לידתה דאז חל עליה איסור טריפה מיד וע"כ לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה וזה לענ"ד נכון מאד *): ו) והנה האחרונים הקשו בשם הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דב"נ מצווה על אבר מן החי ועל בשר מן החי למאי נפק"מ בב"נ הא דהוזהרו גם על אבר מן החי כיון דלא נתנו שיעורים לב"נ כמ"ש הרמב"ם וחייבים גם על כ"ש, א"כ בכל אמה"ח יש בשר מן החי דהא בעינן בשר גידים ועצמות וא"כ איכא ממילא משום בשר מן החי ואף דליכא כזית הא ב"נ מצווה גם על כ"ש: ונראה פשוט דאי לאו דהוזהרו ב"נ אאבר מן החי אז בב"נ שאוכל אבר מן החי לא הוי איסור כלל משום בשר, משום דכיון דלא נצטוו רק על הבשר אבל לא על העצמות וגידין א"כ בשעה שאוכל ולועס את האבר הי' הבשר מתבטל בתוך הגידין והעצמות ולא הי' בו משום איסור בשר כלל וכמו דאמר ר"ל בזבחים הפיגול והנותר וכו' שבללן זע"ז ואכלן פטור וכו' וא"כ מכש"כ כאן ואפי' למ"ד שם דלא מבטלין היינו משום דאין איסורין מבטלין זא"ז, אבל כאן אם לא הי' מצווין על אבר מה"ת הא הווי העצמות והגידין היתר, וא"כ היו מבטלין את הבשר, ואף אם נאמר דביטול איסורין לא נאמר בב"נ כספיקו של הפמ"ג בפתיחה ליו"ד סי' ס"ב מ"מ יש לומר אף דבב"נ לא נאמרו שיעורין היינו דווקא באוכלו בעינו אבל לא ע"י תערובות, וכמש"כ התוס' בע"ז ס"ח בשם רבינו יקר דאף לר"ש דס"ל כ"ש למכות מ"מ מודה דבתערובות בעינן כזית, וא"כ אי לאו דנצטוו ב"נ על אמה"ח נמצא אוכל הבשר בתערובות גידין ועצמות ולא הי' מחייב בכ"ש: ועוד נראה דנ"מ לשיטת התוס' דבהמה בחיי' לאו לתתיכת בשר עומדת לכו"ע א"כ למ"ד בהמה בחייה לא"ע ג"כ איכא נ"מ אם אכלו שלם דאז מצד איסור בשר מן החי פטור, אבל משום אבר חייב משום דלאיברים עומדת וכדאיתא התם (ק"ב ב'): ולפי שיטת רש"י ז"ל דלכו"ע בהמה בחיי' אסורה משום בשר מן החי נראה ג"כ דלא קשיא, לפמש"כ דבחתיכת בשר מן הטריפה ליכא משום בשר מן החי, א"כ ההבדל פשוט דמצד בשר לא הי' כאן אזהרה כיון שנתלש מן הטריפה, משא"כ באבר חייב ג"כ מן הטריפה וכמש"נ לעיל חלוקם: ד. א) ולכאורה דברינו אלה שחדשנו דבשר הפורש מן הטריפה ליתא לאיסור בשר מן החי משום דלא הוי עוד תי ותמכנו יסודתנו עפ"י פי' רבינו חיים כהן בזבחים, ולכאורה הם מרפסן איגרי וסוגיא דהעור והרוטב (קכ"א ב') סותרת זה דמפורש שם דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לב"נ יעו"ש, הרי מפורש דגם בשחט בה שנים או רוב שנים דהוי טריפה ואינה חי' לכו"ע אעפ"כ בשר הפורש ממנה אסור לב"נ משום בשר מן החי: ולבאר הדברים ולהעמידם על מכונם נקדים עוד דברי הרמב"ם פ"ט מה' מלכים שפסק שם בהי"ב ובהי"ג דמפרכסת אסורה לב"נ אשר כבר עמדו על פסקו זה גדולי הראשונים ז"ל שהוא נגד מסקנת הגמ' חולין (ל"ג א') דתניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דחותך בשר מבית טביחתה אחד ישראל ואחד עכו"ם מותרין בה: ולבאר דבריו ז"ל מוכרחים אנו להעתיק כל לשון הרמב"ם ז"ל בענין זה שם ומתוכם נעמוד על כוונתם, וז"ל שם ה"י: וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי כ"ש שלא נתנו שיעורים לב"נ אלא לישראל בלבד ואגב אבאר עוד בזה לשון רש"י ז"ל באוקימתא זו שכתב וז"ל מר סבר חייל שכן איסורו נוהג בב"נ ומ"ס לא חייל, ע"כ. והנה כאן כתב רש"י ז"ל סברת מ"ד חייל הוא משום דאיסורו נוהג בב"נ וע"כ חשוב זה איסור מוסיף או איסור חמור ובאותו עמוד בסופו ד"ה מ"ס כתב אתי חייל קסבר איסור תל על איסור, וזה תמוה למאי נצרך לומר משום דסבר א"ת ע"א ואמאי לא כתב גם כאן הטעם משום שנוהג בב"נ כמו לעיל: ונראה דכוונתו הוא משום דלעיל (צ' א') אמרינן אע"ג דאיסור מוקדשין קדים אתי איסור גיד וחייל עלייהו משום שכן איסורו נוהג בב"נ ופריך התם אימר דשמעת ליה לר"י באיסור טמאה דאיסור לאו באיסור קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה, מבואר מזה דלא מהני האי טעמא דאיסורו נוהג בב"נ אלא באיסור לאו אבל כדי לחול על איסור כרת לא מהני, א"כ נכונים דברי רש"י דלעיל דמיירי באיסור טריפה דלא הוי רק לאו לחוד כתב הטעם דחל משום דאיסורו נוהג בב"נ, אבל בעלמא אפשר דס"ל דא"א תל ע"א אבל בסמוך באכל חלב מן הטריפה דאיסור חלב הוי כרת, ואעפ"כ ס"ל דאתי איסור אבר וחייל אי אפשר עוד לאמר הטעם משום שאיסורו נוהג בב"נ דבאיסור כרת לא שמענו וע"כ פירש"י דע"כ ס"ל איסור חל ע"א. ואף שיש לחלק לפמש"כ התוס' שם (צ' א') ד"ה קדשים דמה"ט לא הוי איסור גיד מוסיף משום שנאסר לב"נ משום דהא דנאסר לב"נ היינו לבני יעקב, ואפי' נאסר מתחלה לכל ב"נ מ"מ לאתר מ"ת לא נאסר לב"נ, וא"כ באיסור אמה''ת דאסור לעולם לב"נ א"כ הוי איסור מוסיף ומצי חייל גם על כרת, וכמו דמשמע מדברי התוס' הללו דאם הי' איסור מוסיף הי' חל גם על קדשים מ"מ אפשר דרש"י ז"ל לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דמה שנאסר לב"נ אינו אלא איסור חמור ולא איסור מוסיף וע"כ בקדשים דהוי כרת לא חשוב איסור חמור לגבי כרת וכדאיתא שם ק"א בגמ' מאי חזית ויעוי' עוד תוס' (ק"ב א') ד"ה ור"י: