מרחשת חלק א קד

אימא דבאמת אינו נוהג וא"ש מטהרתו היינו דלקי ג"כ משום נבלות, וי"ל: אבל באמת א"א לומר דהיינו טעמא דלוי משום דס"ל איסור אבמה"ח אינו נוהג בב"נ בטמאין, א"כ אמאי תני בברייתא דמייתא סייעתא ללוי דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין אבל מיתת שניהם וחיי שניהם מצטרפין וכיון דחיי שניהם מצטרפין ע"כ לענין איסור אבמה"ח וא"כ ע"כ גם ללוי ברייתא ס"ל כמ"ד אבמה"ח נוהג בטמאין גם בישראל וכש"כ בב"נ, ואעפ"כ ס"ל לברייתא דמיתת שניהם מצטרפין הרי אף שיש איסור אבמה"ח מ"מ חייב עליה משום נבלה, וע"כ דטעמו של לוי אינו משום זה אלא כמ"ש התוס' שם או כמש"כ לעיל משום חומרא דנבלה דמטמאה: ג. א) והנה התוס' השיגו על רש"י שכתב דעל בשר מן החי לכו"ע בחייה לבשר עומדת מהא דאיתא שם (ק"ג א') אכל אמה"ח ובשר מן הטריפה ומוקי לה בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רובה וקסבר ר"ל דלא לאיברים עומדת ולא אתי איסור אמה"ח וחייל על איסור טריפה והשתא מ"מ ליחייב שתים משום טריפה ובשר מן החי דקאתי כהדדי וכן הקשו עוד מהא דאיתא התם אכל חלב מה"ט חייב שלשה ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה ובהמה בחייה לאיברים עומדת דאתי איסור טריפה חלב ואבמה"ח בהדי הדדי והשתא אמאי נקט טריפה דלאו טריפה איכא ג' משום אבמה"ח ובמה"ח וחלב יעו"ש: ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל והוא דהמעיין בפירש"י ד"ה רבי פוטר כתב וז"ל ומיהו אי איכא כזית הוי מחייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב עלה משום דהא נמי בשר היא, ונראה מדבריו דאינו כלל מטעם דבהמה בחייה לחתיכת בשר עומדת אלא טעמו הוא משום דמה דאסרה תורה בשר מן החי הוא משום דהתורה אסרה לאכול אותו בשר כ"ז שחי, ולא משום שנתלש מן החי רק דבשר חי מצד עצמו אסור לאכול, וע"כ גם בשלמה כיון דחי הוא יש כאן איסור משום בשר מן החי (דאין האיסור משום שנחתך מן החי), משא"כ באבר שהקפידה תורה על אכילת האבר וא"כ הניחה תורה את האיסור על חלק מן הבהמה ולא על כולה, והחיוב הוא על שנפרש מן החי, א"כ בשלמה הר"ז תלוי אם בהמה בחייה לאיברים עומדת, א"כ כל אבר ואבר יש לו שם בפ"ע וחשוב כאלו נפרש ממנה, ומ"ד לאו לאיברים עומדת ס"ל דכל זמן שהיא שלמה אין על כל אבר ואבר שם בפני עצמו שנאמר שהוא כאלו נתלש ונפרש ממנו אלא חשוב כולו כאחד, ועל כולן כאחד לא הטילה תורה את האיסור רק כשנפרש מן החי, אבל בבשר מן החי שם הניחה תורה את האיסור על אכילת בשר חי וע"כ בין בשלמה בין כשנפרש ממנו הוי בשר וחי הוא וע"כ חייב לכו"ע, ודוק היטב בכ"ז: ב) והנה התוס' בזבחים (ס"ט ב') ד"ה אי טריפה אינה חי' הרי היא בכלל נבלה כתבו לפרש בשם רבינו חיים כהן דה"ק אי טריפה אינה חי' ומיירי בתלש ממנה בשר חי ואכלו הרי היא בכלל נבלה, דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא ואע"ג שהבהמה עצמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה עכ"ל, ומבואר מדבריהם דחלוק הוא דין טריפה מכשרה דאף דטריפה אינה מטמאה בתייה, מ"מ בשר שנתלש ממנה חשוב בשר מת והיא בכלל נבלה והיא כפורש מן המתה ומטמא: ולכאורה דבר זה מתמיה איך בשר הפורש מן הטריפה הוי מתה א"כ איך אמרינן בחולין דאיכא איסור אמה"ח על אבר מן הטריפה והא כיון דאבר הפורש ממנה הוא מת אין כאן איסור אבר מן החי כלל, וע"כ מוכרחין אנו לומר כמש"כ לעיל דעיקר איסור אבר מן החי הונח על הפרישה מן החי, וע"כ גם בטריפה נהי דאבר הפורש מן הטריפה הוא בעצמו חשוב מת מ"מ כיון דהבהמה כמו שהיא אף שהיא טריפה חשובה חי' א"כ אבר הפורש ממנה הוי אבמה"ח דהא נפרש מן החי, ואף שהוא מצד עצמו חשוב מת מ"מ הא בא מן החי ואיסור אבמה"ח הוא על פרישתו מן החי וכמש"כ: ג) ולפ"ז לפמש"כ לעיל בכוונת רש"י ז"ל דחיוב בשר מן החי אינו על הפרישה מן החי רק על עצמותו מפני שהוא בשר חי, וא"כ אין זה אלא בשנפרש מן הבהמה כשרה ובריאה, והוי גם על בשר הפורש ממנה שם בשר חי, אבל בבשר הפורש מן הטריפה לפמש"כ רבינו חיים כהן לא חשוב עוד חי ואדרבה הוא כמת ומטמא כנבלה, וא"כ אין עליו איסור בשר מן החי דהא לא אכל בשר חי אלא בשר מת. ולפ"ז מתורצת קושית התוס' שהבאתי הא דלא לקי באוכל אמה"ח מן הטריפה ג"כ משום בשר מן החי בנטרפה עם יציאת רובה משום דאתי איסור טריפה ואיסור בשר מן החי בהדי הדדי, ולפי האמור הא דיש איסור בשר מן החי בתחלת לידתה הוא דווקא בשנפרש מן הבריאה אבל בשנפרש מן הטריפה דפקעה ממנה חיותה והיא כבשר מן הנבלה אין כאן איסור בשר מן החי וכמש"נ: וניחא ג"כ קושית תוס' השניה אמאי נקט טריפה בלאו טריפה נמי איכא ג' אבר מן החי ובשר מן החי וחלב ולפמש"כ א"ש דרבותא קמ"ל בנטרפה עם יציאת רובה, וא"כ הייתי אומר כמו שאין איסור בשר מן החי בטריפה כמ"כ אין איסור אבמה"ח בטריפה משום שאבר מת הוא, וקמ"ל דזה אינו דבאמה"ח חייב ג"כ גם בטריפה משום שנפרש מן החי וכמש"נ: ובזה תתיישב ג"כ קושית הגאון רע"א ז"ל בלקוטיו לחולין על רש"י מהא דאמר רבא שם כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו מ"ם בהמה בחייה לאברים א"ע איסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתי וכו' ולדעת רש"י דאיסור בשר מן החי לעולם איכא א"כ איך חל איסור טריפה על בשר מן החי יעו"ש שהניח בצ"ע, ולפמש"כ לק"מ דודאי כל שתלש ונעשית טריפה שוב פקע איסור בשר מן החי מן האבר הנתלש דכיון שנעשה טריפה שוב הוי בשר מת, ואין כאן משום אוכל בשר חי וע"כ חייל איסור טריפה כיון דפקע ממנו איסור בשר מן התי: ד) ובזה יש ליישב מה דקשה לי בהא דאמר רבא כגון שתלש ממנה אבר וטרפה ופירש"י כגון שחתך מרגליה מהארכובה ולמעלה ואתי איסור טריפה ואבר בהדי הדדי ואיך הוי זה בהדי הדדי הא איסור טריפה חל עליה משעה שנחתך העצם ואין סופו לחיות ולהדבק עוד כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ע"ו ב'), ואיסור אבר אינו אלא בשנחתך כולו דאף אם מעורה בחוט השערה אין עליו איסור אבר מה"ח עד שיפול כדאיתא שם (קכ"ז ב') דלא הוי רק אבר מדולדל דאין איסורו אלא מדרבנן, וא"כ לעולם איסור טריפה קדים לאבר מן החי וזו פליאה עצומה לכאורה: אמנם לפמש"כ לעיל בשיטת רש"י דבשר מן החי אסור לעולם, ודווקא כשנפרש מן הטריפה אז פקע ממנו איסור בשר מן החי משום שאינו חי עוד דמטריפה קאתי א"ש, דודאי קודם שנפסק כולו מהבהמה ועדיין מעורה הוא במקצת אל גוף הבהמה אין עליו איסור טריפה ג"כ משום דכל שמעורה עדיין הוא חשוב מגוף הבהמה, ויש עליו איסור בשר מן החי דכל שלא נפרש כולו חשוב חי אף בטריפה, וא"כ לא חל עליו איסור טריפה וכקושית הגרע"א ז''ל, ואימתי חלה עליו טריפה כשנפסק כולו, אז באמת באו עליו איסור אבר מן החי ואיסור טריפה בהדי הדדי משום דגם איסור טריפה לא חל מקודם משום דהוי עליו מקודם איסור בשר מן החי כשנפקע איסור בשר מן החי