מרחשת חלק א קג

מקרא דלא תאכל הנפש א"כ איסור בשר מן החי לא נקרא כלל טריפה: יא) אמנם יש לומר במחלוקת ר"מ ור"י בד"א, והוא בהקדם יישוב פסק הרמב"ם ז"ל בענין זה התמוה מאד, דהנה לעיל הבאנו קושית התוס' במכות (ט"ז ב') בהא דריסק ט' נמלים דחייב עלה משום נבלה ג"כ הא אין איסור חל על איסור שתי' דרבה בר הונא ס"ל כלוי דאיסור נבלה חל על טמאה, והנה התוס' רפאו שבר זה על נקלה כפי תירוצם, אבל דברי הרמב"ם ז"ל נפלאו בזה, דהרמב"ם ז"ל בפ"א מהמ"א הכ"ה הביא הא דריסק ט' נמלים דלוקה עליה ג"כ משום נבלה, אף שפסק להדיא בפ"ד מה' אלו דאין איסור נבלה חלה אלא במינים הטהורים ולא הטמאים, והוא הפלא ופלא איך פסקיו סותרים זא"ז, וכבר עמד ע"ז הה"מ בפ"ד שם על סתירת דברי הר"מ במז"ל וכן הלח"מ שם והניחו זה בצ"ע: וביישוב זה אני אומר לתמוך מזה סברתי שחדשתי לעיל בראשית דברינו דלר"מ דלית ליה אבמה"ח נוהג בעוף ובחי' גם בב"נ שוב יש לומר דבבשר מן החי של חי' ועוף יש איסור נבלה משום שאני קורא בה לגר אשר בשעריך תתננה, וכמבואר אתנו כ"ז לעיל בארוכה דכל שאין בו איסור בבשר מן החי לב"נ שוב יש בו משום נבלה, דמה לי נתנבלה כולה או נתנבלה מקצתה, ולפ"ז אומר אני דבשרצים ונמלים שאין בהם איסור מן החי לב"נ כדילפינן לה בסנהדרין (נ"ט א') יעו"ש, בהם הדין נותן דגם בבשר הנחתך מהם* שייך איסור נבלה כיון שראוי' לגר ולנכרי ואני קורא בה לגר אשר בשעריך תתננה: יב) ועפ"ז אומר אני דבנבלת שרצים ונמלים איסור נבלה חלה על איסור טמא, והוא דאין אחע"א שייך רק בדבר שקודם חלות האיסור השני לא הי' עליו רק איסור הראשון והי' לו זמן ושעת הכשר שלא הי' נתחייב עליו רק משום איסור הראשון, כגון חמותו ונעשית א"א, שקודם שנעשית א"א אם הי' בא עליה לא הי' חייב רק משום חמותו לבד, וע"כ כיון שהי' לו זמן שלא הי' בה רק איסור הראשון שוב גם כשנעשית א"א אפשר לדון דא"א חל ע"א למאן דל"ל איסור מוסיף, אבל אם לא הוי משכחת לה כלל שבשעה שיבא על חמותו לא יהי' בה גם איסור א"א, ולעולם כשבא על חמותו יהי' גם איסור א"א עמה, אז כיון דמעולם כשבא על חמותו מצטרף עמה גם איסור א"א ולא הי' זמן ושעה שלא הי' חייב עליה רק משום חמותו לבד, אז ודאי חל עליה גם איסור א"א, משום דהוי כבאו בב"א, כיון דאם לא בא עליה לא שייך גם איסור חמותו, ואימתי נתחייב משום חמותו כשבא עליה ואז יש עליה גם איסור א"א א"כ הוי כבאו בב"א, וזה ברור לענ"ד: יג) והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מ"א ה"א כתב דהאוכל עוף טהור חי לוקה עליה משום נבלה יעו"ש, והיינו משום כשבולעה מת וכמ"ש רש"י בהא דריסק ט' נמלים ואחת חי דחייב משום נבלה משום דכשבולען מת, וא"כ לפי מה שבארנו דבחותך בשר מן החי משרצים ונמלים דהוי עליה ג"כ משום נבלה משום דקרינן בה לגר אשר בשעריך תתננה, וא"כ לעולם באוכל שרץ ונמלה יש כאן איסור נבלה, דבין כשאוכל מקצת ממנה בין שאוכלה כולה הוי נבלה, א"כ לא משכחת לה שיהי' איסור שרץ לבד בלי הצטרפות עמו איסור נבלה, וא"כ הרי טמא ונבלה באים בבת אחת, דממ"נ דבשעה שאינו אוכל אין כאן איסור טומאה ואיסור נבלה, ובשעה שאוכל לעולם יש איסור טומאה ואיסור נבלה כיון דבאיזה אופן שיאכל נעשית נבלה, וכיון שאין בשרצים שעת הכשר וזמן שיהי' ראוי להתחייב עליה רק משום שרץ לבד, ממילא אין בזה משום אין איסור נבלה חל על איסור טומאה כיון דאיסור נבלה מתלכד תמיד עם עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר איסור טומאה ולא יתפרד לעולם, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דבאוכל נמלה חייב ג"כ משום נבלה כיון דבין במקצתה בין בכולה הוי עליה איסור נבלה חשוב כבאים בב"א, ודוק היטב בכ"ז. ואף שהרמב"ם ז"ל בהא דריסק ט' נמלים כתב ואחת שלמה ולא כתב ואחת חי' משמע דס"ל כשיטת התוס' במכות שם דבחי' ליכא נבלות ולא כפירש"י משום שבולען הוא מת, אבל באמת זה ודאי אינו, דהא מדבריו ז"ל בפ"ד מה' אלו שהבאתי מבואר להדיא דס"ל כדעת רש"י ז"ל דגם באוכל חי' חייב משום נבלה כיון דכתב דאוכל עוף טהור חי חייב משום נבלה, וע"כ היינו מטעם זה משום דכשבלעו מת וכפרש"י במכות, אבל מה שנטה רבינו ז"ל מפרש"י ז"ל דחי ממש וכתב בהא דנמלה אחת שלמה ולא חי' היינו משום דהרמב"ם ז"ל לשיטתו הי' מוכרח כן לפרש כדעת התוס' דחי' הוי שלמה, ולא מטעמייהו אלא מטעם אחר, והיינו כיון דפסק דבאוכל עוף חי כל שהוא לוקה משום נבלה, הרי דס"ל דבחי אף דחיובו אינו אלא לאחר שמת, מ"מ כיון שבא לבית הבליעה כשהי' חי חשוב בריה ולוקה בכ"ש, א"כ גם בנמלה בחי' ממש הי' לוקה משום נבלה עליה לבדה ואין צריך צירוף הט' נמלים כלל, וע"כ הוכרח לפרש דחי שבמכות הוא שלמה ולא חי ממש, אבל לענין עצם סברת רש"י משום כשבלעו מת ס"ל כן גם הרמב"ם ז"ל וכמבואר בדבריו בפ"ד, ויעוין ביו"ד פר"ח סי' ס"ב ובראש יוסף (ק"ב ב') שכתב שכן הוא סברת הרמב"ם יעוש"ה: יד) ועפ"ז יבואר דר"מ ור"י במחלקתם בזבחים לשיטתייהו אזלי. דר"י לא יליף מטריפה משום דס"ל דיש במינו טריפה בעוף טמא והיינו בשר מן החי דג"כ חשוב טריפה וחל על איסור טמא משום שאסור לב"נ משא"כ נבלה אינה חלה על איסור טמא, אבל ר"מ דס"ל להיפך דליכא איסור בב"נ בעוף וכמו שכתבתי לעיל, וא"כ אדרבה לעולם איכא איסור נבלה בעוף טמא כיון דליכא איסור אמה"ח בב"נ בעוף, שוב גם על בשר הנחתך ממנו ג"כ איכא איסור נבלה, וא"כ נבלה חלה על טמא משום דלא שייך אין איסור חל על איסור בנבלה, כיון שבין שיאכל מקצתו בין שיאכל כולו הוי נבלה א"כ לעולם אתי איסור טומאה ונבלה בב"א, וע"כ לא יליף ר"מ מהא דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, משום דבאמת איכא לדידיה איסור נבלה גם בעוף טמא משום דאתי בב"א עם איסור טומאה והבן: אלא דלפ"ז יהי' קשה קצת א"כ איך מוכיח ר"ש מהא דאין שחיטתו מטהרתו דאיירי בב"נ נאמר כפשוטו דבאמת ליכא איסור אבמה"ח בטמא לב"נ, ושוב יש לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין שילקה עליו ג"כ משום נבלה, ואין לומר עוד דר"ש ס"ל כרב דנבלה אינה חלה על טומאה, הא לפמש"כ זה תלוי בזה דאם נאמר דיש איסור בב"נ בטמא אז על בשר הנחתך ליכא משום נבלה וע"כ איסור טומאה קדים, אבל לפ"מ דקיימינן עתה לומר שבאמת איסור אבמה"ח אינו נוהג בטמא גם בב"נ שוב חייב משום נבלות גם בעוף טמא, דהא אז איסור נבלה וטומאה באין בב"א, ועפ"ז הי' אפשר לומר עוד דמחלוקת רב ולוי באיסור נבלות חל על טמאין באמת תלוי ג"כ בזה דרב לשיטתו דס"ל דב"נ מצווה על הטמאין וע"כ לדידיה איסור טומאה קדים דבבשר הנחתך איכא איסור טומאה אבל לא של נבלה, משא"כ לוי ס"ל דאיסור אבמה"ת אינו נוהג בב"נ בטמאין וא"כ ממילא איכא נבלה גם בטמאין משום דהוי איסור בב"א וכמש"נ, והי' ניחא ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל דפסק כרב ולא כלוי משום דכיון דסתמא דגמ' ס"ל בחולין כרב דאבמה"ח אסור בטמאין לב"נ וכדמייתי תניא נמי הכי וכן ר"ש ע"כ פסק כמותו, אבל לפ"ז קשה הוכחת ר"ש דנוהג בב"נ מהא דא"ש מטהרתו