מרחשת חלק א קא

ונראה דגם הרמב"ם ז"ל שכתב דנבלה ובשר מה"ח מצטרפין זע"ז מקורו טהור מסוגיא זו דמעילה וכקושיתנו מפני מה לא מוקי לה בבשר מה"ח ואליבא דכו"ע, אלא ודאי משום דבבשר מן החי הי' מצטרף גם עם הנבלה וע"כ מוקי לה דווקא באבר מן החי וכר"י, וקושית תוס' איך מצטרף חיי שניהם הא חלקו מבחוץ פטור לא קשיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מ"א ה"ג שדעתו כדעת רש"י דבבלען בב"א אף אם חלקו מבחוץ חייב יעו"ש בלח"מ, ורש"י ז"ל והרמב"ם שניהם בשיטה אחת עומדים: ובזה יבואר דהרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל לשיטתייהו אזלי, דהרמב"ם בפ"ד מה' מ"א הי"ז פסק כרב דנבלה עם טמאה אינה מצטרפת דאין איסור נבלה חלה על טמאה והראב"ד משיג עליו הא ברייתא מסייעא ללוי, אולם לפמש"כ דמוכחת שיטת הר"מ ז"ל דקאי בשיטת רש"י, א"כ אין הקושיא מברייתא דמעילה שם אלא לרב אסי אבל לא לרב ולא מסייעא מידי ללוי יעו"ש היטב בסוגיא ותבין וכמ"ש הלח"מ שם, ובזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דס"ל חלקו מבחוץ חייב היכא שבלען בב"א כפירוש רש"י ע"כ לא קשיא מידי מהברייתא לרב משום דמוקי לה לענין טומאה יעו"ש, ואין הקושיא אלא לר"א, והראב"ד ז"ל לטעמיה דשם בדין חלקו מבחוץ פטור השיג על הר"מ ז"ל וס"ל כפירוש התוס' דחלקו מבחוץ פטור אף אם בלעם בב"א יעו"ש בלח"מ, וע"כ לדידיה מוכרח לפרש כפירוש התוס' דהקושיא היא לרב ג"כ ובבשר מן החי וע"כ כתב דברייתא מסייעא ללוי: ד) והנה בחולין שם איתא אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מה"ח ממנה אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה, במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטתה מטהרתה אלא לאו בב"נ מכלל דאסור יעו"ש, ותמיה לי לכאורה מנ"ל למידק דאבמה"ח של עוף טמא אסור לב"נ ולהעמיד הא דאין שחיטתה מטהרתה בב"נ לענין מפרכסת, ואמאי לא נעמיד כפשוטו דאין שחיטתה מטהרתה מאיסור אכילת נבלה, וכדאמרינן במעילה דללוי לקי על אכילת בשר נבלה דטמאה, וע"כ אמר דאין שחיטתה מטהרתה מאיסור אכילת נבלה דאף אם שחטה מ"מ לא מהני בה שחיטה וחייב עליה משום לא תאכל נבלה ג"כ, וזו תמיהה עצומה לכאורה: ונראה פשוט דרב שיזבי דאמר אף אנן נמי תנינא היא סיוע לרב דמארא דשמעתא דבב"נ נוהג בטמאין הוא רב, ולרב לשיטתיה דס"ל במעילה התם דאיסור נבלה א"ח על טמאין שפיר מייתי ראי' דאבמה"ח של טמאין אסור לב"נ, משום דא"א להעמיד הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין איסור נבלה דלרב אין איסור נבלה בטמאין, אבל באמת ללוי מצינן לאוקמי הא דאין שחיטתו מטהרתו כפשוטו לענין דלילקי עלה משום נבלה ג"כ לבד איסור טמאה וכנ"ל: ובזה מתורץ היטב קושית התוס' שם ד"ה אלא שעמדו בתימא על ראב"י דס"ל מפרכסת אסור לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי וכו' דקשה ממשנתנו דתני בנבלת עוף טמא דאין שחיטתו מטהרתה והיינו מפרכסת, וברישא דנבלת עוף טהור תני שחיטת עוף טהור מטהרתו מטומאתו ולא קתני דאין שחיטתו מטהרתו ע"כ הוא משום דבטהורה אין אסור לב"נ מפרכסת, משום דליכא מידי דלישראל מותר ולב"נ אסור, ומוכח מזה דלא כראב"י ויעו"ש שלא תירצו כלום, ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דראב"י ס"ל כלוי דלקי על טמאין משום אכילת נבלות, וא"כ מפרש כפשוטו ואין שחיטתו מטהרתו דליחייב עלה משום אכילת נבלה ג"כ ולא מיירי כלל במפרכסת, וברישא תני דאף בטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאתה והיינו מטומאת נבלות ומכש"כ מאיסור אכילת נבלה, ומתורצת היטב קושית התוס': ומזה יתבאר לנו ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרב דאינו לוקה משום נבלה על הטמאין, דמהא דרב שיזבן מוכח דס"ל כרב מדלא מתרץ כפשוטו הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין שיחייב עליה משום נבלה, א"ו מוכח מזה דקימ"ל כרב: ה) אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל תתעורר קושית התוס' דהא הוא ז"ל פסק כראב"י דמפרכסת אסורה לב"נ ופסק ג"כ כרב דאינו לוקה על נבלה של טמאין א"כ איך יפרנס משנתנו דאין שחיטתה מטהרתה: ונראה דבאמת יש לפרש הא דאין שחיטתה מטהרתה לענין חיוב בשר מן החי לדידן דקימ"ל כרי"ו דבשר מה"ח נפק"ל מקרא דבשר בשדה וא"כ במה"ח איכא ג"כ בטמאה גם לישראל משום דבא בב"א וכמש"נ, וא"כ הא דקאמר ר"ש אף אנן נמי תנינא היינו משום דר"ש ס"ל כר"ל דגם בשר מה"ת ילפינן מקרא דלא תאכל הנפש, וע"כ כיון דאין אבמה"ח בטמאה הו"ה בשר מה"ח דמחד קרא נפיק וע"כ מייתי ראי' דנוהג בטמאין בב"נ, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו יש לפרש משנתנו דאין שחיטתו מטהרתו לענין חיוב בשר מן החי וכנ"ל: שוב ראיתי בלקוטי הגרע"א ז"ל לחולין שכתב ליישב כן קושית התוס' לראב"י דראב"י יפרש הא דאין שחיטתה מטהרתה לענין חיוב בשר מן החי וכרי"ו, אלא דהקשה עוד לר"ל דס"ל דמחד קרא נפקא והתוס' לעיל (ל"ג א') כתבו דר"ל ג"כ ס"ל כראב"י דלית ליה מי איכא מידי ולר"ל עדיין יקשה קושי' התוס' יעו"ש, אמנם לפמש"כ לק"מ דר"ל יסבור כלוי דאיסור נבלה חל על טמאה, ויפרש א"ש מטהרתה לענין חיוב משום נבלה, וכמש"נ. ולפלא על רבינו הגרע"א ז"ל שתפס לדבר פשוט דאיסור במה"ח חלה בטמאה ולא הרגיש כי דבר זה תלוי במחלוקת תוס' ורש"י ז"ל אם בהמה בחיי' לחתיכת בשר עומדת: ו) איברא עיקר דבר זה שכתבתי לפרש אליבא דלוי דאין שחיטתו מטהרתה היינו שחייב עליה משום נבלה צ"ע טובא לכאורה מהא דאמרינן לעיל (ק"א ב') דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא יעו"ש, הרי מבואר דנבלת עוף טמא לא לקי עליה משום נבלה, ולכאורה קשה מזה ללוי דס"ל דלוקה משום נבלה אף בטמאין וכי יחלוק לוי על ר"י דמפורש בהדיא דאינו לוקה: ולזה הי' נראה דהטעם שכתבו התוס' במעילה (ט"ז א') דמשו"ה חייב על נבלה ללוי משום דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב לענ"ד אינו מספיק, דשאני נבלה על חלב דהוי איסור כולל משא"כ נבלה על טמא ליכא איסור כולל, ולזה נראה דטעמו של לוי הוא משום דנבלה איסור חמור לגבי טמאה משום דמטמא, דנבלת טמאין ג"כ מטמאה, וע"כ ס"ל דחל ג"כ לענין איסור נבלות דלילקי עליה משום נבלה, ומאי דצריך קרא לרבות דנבלה חלה על חלב הוא משום דחלב נבלה אינו מטמא, ע"כ צריך קרא לזה שחלה אבל נבלה על טמאה שמטמאה חל ג"כ האיסור משום חומרא דטומאה: מעתה אין זה אלא בנבלת בהמה וחי' טמאה שמטמא, אבל נבלת עוף טמא שאינו מטמא בגדים אבית הבליעה שוב אפשר דגם ללוי אינו חייב עליה משום נבלות משום שאין כאן חומרא דטומאה. ולפ"ז אי אפשר לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין איסור נבלה כיון דבעוף טמא קיימינן ובעוף טמא גם ללוי אין איסור נבלה חל על טמאה: ז) אמנם אחר העיון נראה דמחלוקת רב ולוי בנבלה על טמאה תלוי באמת במחלוקת ר"מ ור"י בזבחים (ע' ב') דר"י נפקא ליה דאין עוף טמא מטמא בגדים אביה"ב משום דכתיב לא תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא בל תאכל טמא, והנה מוכח דהסברה הפשוטה של ר"י דנבלה אינה חלה על טמאה אף אם