מלמד התלמידים צ

היתה בו הכונה היה יוצא לפעל שלם. וכן ספור יהודה ובניו עם תמר בא על הדרך הזה שהוא כוון להקים זרע מבניו ומתמר ולא עלתה בידו ואף על פי שכונתו היתה לשמים שניהם מתו בידי שמים לענשם ולפי כונתו הטובה בבניו שלחו לו מלאך מן השמים ולא בכונה ממנו על זה והקים זרע מתמר עד שיצא מהזרע ההוא דוד מלך ישראל אשר לו ולזרעו המלוכה לעולם וממנו עתיד מלך המשיח לצאת נמצא שכל המעשים בידי שמים. ואע"פ שהם מכונים לעברה או למרי כי מחשבת השם העומדת וקיימת תפר מחשבות האדם והוא שאמר החכם רבות מחשבות בלב איש ועצת י"י היא תקום אם כן אין ראוי לאדם שישים בשר זרועו עד שיסמוך על מחשבות האדם כי המה הבל ולא שיעלה בלב אדם לסמוך על השם בלבד ויאמר שהכל נגזר מאת השם שאם כן בטלו המעשים האנושיים והיו ידיו ושאר כליו לבטלה ותבטל התורה ויהיו לריק כל מוסר ולמוד אם היה הכל בידי שמים ולא זו הדרך גם כן כי צריך האדם ללמוד ולעשות ולקבל מוסר ותוכחה מן המוכיחים ולשמוע עצה מן היועצים למען יחכם במעשיו ויראה בם התכלית הראויה

והוא שהקדים החכם לפסוק רבות מחשבות שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך והכונה בכל שישתדל האדם לעשות הראוי לפי העצה הטובה והוא הדרך הישרה הממוצעת המועילה לעמידת הגוף ולקיום המין לא לבקשת יתרונות שהוא חסרון גדול לבני אדם והם סבה למנוע אותו מהיותו ישר שהוא המכוון והוא שאמר החכם לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. לפי שהשתדלותו בחשבונות הרבים תמנע אותו מהמכוון בו ואף כי ימצא חשבונותיו כמו שבקש לא השיג רק דמיון גמור ועצת השם היא תקום והוא לחם לאכול ובגד ללבוש לא דבר אחר אבל כל אשר ירבה עושר ונכסים ירבה צער ויגיעה באשר לא לו ובבקשו מה שאינו צריך לו יחסר מה שצריך לו ויצא מדרך התורה ודי הערה על זה בתורה בספור ירידת המן. כי תחלה אמר ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא צוה אותם שלא יכונו רק למצא די ספקם שאי אפשר להם בלעדם והורה להם בפסוק ההוא כי ההולך בדרך הזה הוא הולך בתורת השם לא זולת זה ואמר עוד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. הורה בזה לפי דרכו כי המקדש יום מן הימים או זמן מן הזמנים ימצא לו השם די ספקו בזמנים ההם. אבל בעתות טרדת אדם לעולם אמר כי כל אשר השתדלו ללקוט המרבה והממעיט מצאו כפי מדותם מזונו בלבד. וכפי מספר נפשות לא העדיף מי שהשתדל להרבות ולא החסיר מן הצורך מי שהסתפק במעט לקיטתו איש לפי אכלו לקטו עוד צוה איש אל יותר ממנו עד בקר הורה שראוי לאדם גם כן שלא יחסר מזונו ולא לחמלתו על המותר ההוא ולא לסגף עצמו כי המותר ההוא אובד והוא החוטא על נפשו כי השם אוהב האדם אם לא ישנא