מלמד התלמידים ש

מוציא שם רע על חברו כלומר שמוציא עליו קול ואמר כך וכך עשה פלוני והוא לא עשה ודי בשקרותו בעצמו הרחקה ועוד שהוא סכלות גמורה שהוא חוזר חלילה וכשם שהוא בודא מלבו להוציא שם רע על אחרים כן יעשו אחרים עליו. והמין השני בעל לשון והוא המספר בגנות חברו לא על דרך מוסר רק כדי לביישו ולהכלימו ואע"פ שהוא אמת סכלות גמורה היא לו שזאת המדה גם כן חוזרת חלילה כי אין אדם אשר לא יחטא ונמצא בשני מינים אלה יפסד סדר בני האדם ויחרב העולם ולפיכך הקפידה התורה עליהם ואמרה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל

ובלשון הרע מצאנו שהקפידה שכינה על אהרן ומרים כשדברו באחיהם ואע"פ שלא גנו אותו בדבר עבירה ולא נתכונו לגנותו אלא שמתוך דבריהם היה נראה חסרון מעלתו באמרם הרק אך במשה דבר י"י הלא גם בנו דבר והראיה שעל זה הקפידה שכינה מה שנאמר עליהם דרך תוכחה על זה אם יהיה נביאכם לא כן עבדי משה. ומפני שמרים תחילה דברה וחסרה במשמעות דבריה מחיי משה האמתיים לפיכך היתה כמת עד שהוא בעצמו החיה אותה בתפלתו ועם כל זה הסגירה השם ונזפה שבעת ימים להראות לכל פחיתות דיבור לשון הרע ואמרו רבותינו ז"ל מה מרים שלא נתכונה בגנותו כך המספר בגנות חברו על אחת כמה וכמה ולפי שלקתה מרים על עסקי דבה נסמכה לו פרשת מרגלים שהוציאו דבת הארץ ואע"פ שאמת היה כמו שאמרו הקפידה עליהם שכינה הקפדה גדולה לפי שכונו לגנות הארץ והיה להם לספר בטובתה שהרי כמה טובות היו בה והם עשו הפך הראוי לעשות לחכמים כמו שעשה חכם אחד שהיה הולך בדרך ותלמידיו עמו ועברו על נבילה אחת אמרו לו רבינו כמה מוסרחת נבילה זו אמר להם החכם כמה לבנים שניה וזה אמר להורות כי כן ראוי לכל אדם להרגיל עצמו להסתכל בטוב לעולם והוא דרך מדרכי השם כמו שאמר יען נמצא בו דבר טוב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ובטוב העולם נדון

וכן חובה עלינו לדון האדם לכף זכות ולהביט בטוב מעשה האדם כל שכן בזמנינו זה כי לפי דוחק הצרות המתרגשות בעולם לא ישיג האדם השלמות הראוי לו ודחקו יביאהו לידי פחיתות מדות רעות בהכרח ואשר ימצא בו טוב או טובות ראוי לשבחו על זה ואם ימצא בו גנות יתלה אותו בדבר המזכהו כפי מה שאפשר לא כענין המרגלים שהיה להם לעמוד מדבר בגנות ההוא שספרו אחר שידעו שהשם עושה נפלאות לא בחיל ולא בכח ולפי הוצאת הדבה ההיא נחתם גזר דינם שלא יכנסו לארץ אנשי הדור ההוא מה שלא נעשה כן על מעשה העגל ושאר עבירות וגם המוציאין דבה מתו במגפה ובאה הקבלה שתולעים היו יוצאין מלשונם ונכנסין במיעיהם מדה כנגד מדה הלשון החטיאם והלשון הרגתם ראה כמה קשה מדה זו מה המדבר על העצים ועל האבנים כך המדבר על חברו על אחת כמה וכמה. ורבותינו ז"ל החמירו בדבר