מלמד התלמידים כז

והיא ההתמדה בדרישה ובעיון מאין הפסק ובאמת היא רעה מאד לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות כשאר כחות האנושיות עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם כמו שמצאנו להם כי הוו חלשי רבנן מגירסא הוו אמרי מלי דבדיחותא וכן נמצא להם שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה והוא שהיה דרכם להשתמש בכלי הנגון כמו שהתפרסם בדוד המלך וכמו שנאמר באלישע והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י כל זה מורה שהשכל האנושי ילאה והוא צריך לתענוג רוחני ואל זה רמז החכם שם באמרו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך והוא שלא יתמיד בעיון עד שיקוץ השפע השכלי האלוהי הנקרא ריע במקומות רבים כמו שיתבאר בפרשת ואתה תצוה וכמו כן בא להזהיר המתבונן והמעיין שלא יתחכם בעיונו במה שאין ראוי לו והוא אמרו אכל דייך פן תשבענו והקאתו. וכן נראה מדברי רבותינו ז"ל שאמרוהו על המציץ ונפגע לא על אחר שקיצץ בנטיעות ופנה אל אלהים אחרים והלך אחר שרירות לבו כי זה רע וחסר יותר הרבה מהראשון שזה אינו מקיא הדבש בלבד אבל כל אוכל תתעב נפשו ואפילו החלב שהיה מזונו מקטנותו ועליו נאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' רצה לומר שלא יטה אחר המינות בדרך שיבא לנטות אחר הזנות שהוא חטא הבשר כי סבת הזונה והתר אחר עיניו היא מחשבתו הרעה על השם שאינו משגיח בארץ. והחכם שהתחברתי עמו אמר כי זה הפסוק הוא באור למה שנאמר ברוח הקודש שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ רוצה לומר שכונת הליכת לשונם היא בענין הארץ והוא שהרשות בידם לעשות כרצונם ואין עונש על זה והוא שיחטיאו את בשרם כמו שאמר לחטיא את בשרך. ואמר כמבאר ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא והשגגה תאמר על הדבר שאינו מכוון רוצה בו להחזיק המבוכה בהשגחת השם בארץ והראיה על זה אמרו כשגגה שיוצא מלפני השליט ואמר כשגגה לא שגגה ואמרו לפני המלאך רוצה בו הממונה על המציאות הזה מאת השם ובלבד בבני אדם והוא שהטעהו לומר שתי רשויות יש ולפיכך אמרו עליו מקרא זה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אמנם אוכל הדבש ומקיאו חסרונו לפי שלא ישיג תועלת הדבש אבל לפי העריבות והמתיקות שהרגיש בדבש לא יערב לו מזונו הקודם וטוב יהיה לו שלא יטעמנו כלל והיה כשאר בעלי הדת שלא נכנסו לפרדס או שהיה אוכל ממנו מעט ויתרשל מאכל דיו ואם הוא גם כן מגונה אחר שלא השיג מה שבכחו להשיג ולהאריך חייו אבל לפי שהוא מחזיק באמונתו ומצא פחיתות בעצמו אצל המציאות מפליג בחסידות לפי דעתו ומת בלא עתו ועל כיוצא בזה נאמר הציץ ומת ועליו אמר יקר בעיני י"י המותה לחסידיו ואל זה רמז החכם באמרו אל תהי סכל למה תמות בלא עתך לפי ענין אחר והוא נאמר גם כן על המיתה העולמית. אמנם על המציץ ונפגע רמז באמרו