מלמד התלמידים ריא

בלשון מאמר השם שהוא להורות על רצונו. ובא הנביא ולמדך שלא יעלה בדעתך לפי שישראל הלכו מימי האבות עד עתה מצרה לצרה ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שזה הוא משנאת הקב"ה אותנו לא כי אבל מאהבתו היקרה כי אין מאהבתו השלמה להגדיל לאדם טובת העולם הזה האובדת והכלה והמביאה בעליה לבעוט ולשכח החונן אותה כמו שאמר וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו

אבל האהבה הנאמנה ברצותו ביעקב וזרעו להיותו עמו ובניו בנים אשר לא ישקרו בבריתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונקראו כן מפני שלמדם דרכיו הישרים והלכו בהם ובזה התדמו אליו עד שנקראו בניו והיא הישועה האמתית והוא שאמר ויהי להם למושיע. ולא הישועה הנצחית לבדה הושיעם כי תשועת עולם זה גם כן כפי הצורך בכל דור ודור להעמיד האמונה והדעת והוא המכוון באשר הנהיגו לומר בהגדה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם כאלו הוא מרגיש מיד צרתינו ומיצר בה כהרגיש האב על צרת הבן. והוא שאמר הנביא דרך משל כלשון בני אדם בכל צרתם לו צר. ולפי שאין זה אלא דרך משל והוא יחס שלא ידמו אותו ההמון עליו יתברך כשאר היחסים נכתב לא באל"ף אבל לפי שהוא כשאר המשלים נכתב בוי"ו ולפי שצרת שעבוד מצרים היתה סבה להודיע שמו בעולם והודיעה לכל כי הוא מושל בארץ והיא שקרבה אותנו לעבודתו חייבתנו התורה להזכיר תמיד הגאולה ההיא ומצות רבות באו בתורה כדי להזכירה מתוך המעשה. וכן באה המצוה להזכיר תמיד הגאולה ההיא וכן באה המצוה להזכיר אותה ביום ובלילה כמו שדרשה בן זומא עד שהתפרסם שבאה מצוה שתאמר פרשת ציצית שבה זכרון יציאת מצרים עם פרשת שמע מפני שהיא שניה לה להעמיד האמונה בהיות השם משגיח בארץ ומשנה הטבע לעשות נפלאות וזה מורה על אמונת החדוש כמו שהתבאר בעשרת הדברות. והוא המכון להתחיל בגנות ולסיים בשבח ואומרים עבדים היינו לפרעה במצרים וזה יצא להם מן התורה ואע"פ שלא התבאר זה בתלמוד

וכן מה שאמרו צריך לומר ואותנו הוציא משם כי כן כתוב כי ישאלך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' ויתן י"י אותות ומופתים ואותנו הוציא משם הנה בפי' אמר והגדת לבנך. וכן הדעת שאמרו על התחלת הגנות מתחלה עובדי ע"ז יצא גם כן מן הפרשה ההיא וכן כתוב בה ויצונו י"י לעשות את כל החקים האלה ליראה את י"י אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה ומאחר שאמר ליראה את י"י אלהינו יצא מתוך דבריו שמתחלה לא היו יראים כי היו עובדי ע"ז ויציאת מצרים חזקה האמונה והשאירה אותה לדורות ולהזכיר כל זה והנמשך לזה באה המצוה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח וכל המאריך לספר בספור העניינים שאירעו בזמן ההוא הרי זה משובח לפי חבובו המצוה והודיעו הכונה ברוב ההזכרה.