מלמד התלמידים קטז

להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ר"ל לקרב אתכם לעבודתו ואחר שהוא כן ראוי שישאלו אותו תחלה מי הוא זה אשר נעבוד אותו שאין עבודת עובד מאין ידיעת נעבד רק דמיון גמור והוא אמרו ואמרו לי מה שמו והוא כפי הבאור הטוב שבאר הרב המורה שהשאלה היא על עצמו ואמתתו כי אין מקום לשאלה על שמו שאם היה נודע השם ההוא לשואלים מה ראיה היתה למשה כשהיה אומר אותו אליהם אחר שהוא מכללם ואם לא היה נודע אליהם איך יתאמת אצלם שזה הוא שמו אבל השאלה היא על עצמו להודיע להם אמתת מציאותו אחר שמתפאר ואומר להם שנראה לו והוא יודע אותו. והוציאו בלשון השאלה על שמו כדי לגדלו ולהדר אותו בספור ההוא כאלו הוא נמנע מסופק במציאותו. ואפשר לומר כי לפי שהשם מונח על הענין להורות עליו בשם ההוא. אמרו מה שמו הוא כאלו אמר מה מורה עליו כלומר הודיענו במופתים שכליים מציאותו והוייתו המחוייבת ולפיכך היתה התשובה בשם הנגזר מזה הענין להודיע השם ההוא במופתיו השכליים אל זקני ישראל. ולפי זה הענין בא בתורה ליראה את השם הנכבד. ואולי זה נאמר לפי שלא נודע מהותו המורה עליו השם בשאר הנמצאות אבל בו יתעלה לא יורה רק על ישותו ולפיכך נקרא השם הנכבד. וכבר באר הרב המורה ענין זה השם בפרק ס"ג מהחלק הראשון ועיקר פירושו שהוא כאלו אמר המוצא אשר הוא נמצא כלומר המחוייב המציאות: והחכם שהתחברתי עמו אמר בו שזה נאמר מפני שהוא השכל המשכיל והמושכל רוצה בו שהוא נראה בעצמו תמיד כאלו הוא נמשל למראה שהיא מראה לעצמה. ומזה הענין נאמר שהוא נושא עצמו או שהוא כסא לעצמו וזה רצה באמרו כי יד על כס יה אם הכסא ההוא נאמר על עצמו כמו שאמר הרב המורה

ומזה הענין אצלי מה שנאמר בישעיה אני הוא אני ראשון ואני אחרון ואפשר שלפי זה ענין תקנו לומר אני והו הושיעה נא. וכן נודע שם בן ארבע אותיות למי שהוא יודע באורם בדרך שלא היה ראוי לשם ההוא שיפול על זולתו כי זה השם היה לו קודם שנברא, העולם כמו שנמצא בפרקי דר' אליעזר שעד שלא נברא העולם היה הוא ושמו מה שאין כן בשאר השמות שהם נאמרים לפי הפעולות הבאות מאתו. וזה השם גם כן יהיה לעולם כמו שאמר זכריה והיה ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ולפי הענין הנזכר אמרו ז"ל שמי המיוחד לי וראייה לדברים שנאמר וזה זכרי לדור דור. ואחר שנודע אליהם השם הנכבד ההוא היה ראוי להם להתקרב אל עבודתו ולשמוע דברו והיה ראוי שישאלו ממנו לאמת להם במופתים מעשיים שהשם נראה לו ושלחו להוציאם ממצרים וזה לא יתאמת במופתים שכליים בלבד רק להראות להם מופתים שיעשו בשנוי טבע וזה נמשך לאמונת החדוש שהוא יסוד התורה. וכן בא בפרשה על הסדר וזה היה תחלה ליחידים אבל במעמד הר סיני נודעו שני הענינים האלה אל כל העם בדבור ראשון כי בו השם המפורש שיורה על הויותו המחוייבת כמו שנודע