מלמד התלמידים י

מתוך מעשיו הטובים ויגיעתו בתורה וחכמה עד שתכלה נפשו ותכסף להדבק בעליונים ויתן לו השם מהלכים בין העומדים וחי לעולם

וזה סוד גדול מסודות התורה שבאו במעשה בראשית. ובאמת ראוי להיותו סוד ליראי השם וחובה עליהם להסתירו מרבים כדרך כל דברי החולק על אמונה המונית ונצרכת לכל, ואם שניהם כאחד טובים הכל לפי מה שהוא אדם. וזאת היא כוונת דברי שנמצאו לו ג"כ בספר הזה באמונה הגמול, ולפיכך לא גנזוהו ואחר שגלוי אמונת הגמול היתה סיבה למנוע גגיזתו ידוע שדברי הנטיה לדברי מינין הנראית מדבריו היתה כנגד זה, והוא שממקצת דבריו נראה שאין יתרון לחכם על הכסיל, ולא לצדיק על הרשע. והמאמר בזה יש לו פנים שראוי לנו וחובה עלינו לדון אותו בם לזכות, אחרי שגלה אמונתו הישרה. והזכות ההוא הוא שנאמר שדבריו ממין דברי החכמים אנשי המחקר. וכן אם נמצא לו דבר אחד שיראה בו שהוא נוטה מן התורה יש לנו ג"כ לדונו לזכות אחר שדבריו מזה המין כפי מה שהראנו בענין הגמול שמאמרו בו בקצת מקומות כפי מאמר קצת אנשי המחקר, לא שהוא באמת כן, חלילה וחלילה שעלה בדעתו זה, שהרי הקב"ה בהזהרתו הראשונה במעמד הר סיני שאין עליו חולק, הראה היתרון לחכם ולצדיק ואמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. וקרא את החכמים בשם "אוהבי" ואת בעלי המעשים בשם "שומרי מצותי". וכבר הודיעו להם זה ע"י משה בתנאיו הראשונים במרה ובמדבר סיני כפי שיתבאר במקומותם וכל התורה סובבת על זה. ואחר ששלמה החכם היה מאנשי התורה ומיודעיה, ולא כשאר יודעיה, אבל ידע אותה באמת והאמין בה אמונה קיימת יותר מכולם כפי יתרון חכמתו עליהם, אין ספק שידע כל זה על בוריו ואמיתו יותר מכלם עד שחבר בענין הגמול שיר השירים שנאמר עליו במשנת ידים שהוא קדש קדשים אצל כל הכתובים ונאמר שם שאין כל העולם כלו כדי כיום שנתן בו שיר השירים, וזה לפי שאמתת גמול העולם הבא התבאר שם. וסיבת שלמות הגמול באה גם כן בו, וכל זה השיג לפי יתרון חכמתו. והיתרון ההוא הביאו ג"כ לחבר לפני הספר ההוא שני ספרים הצריכים החלה לאדם והם משלי וקהלת שצרכם רב כדי להעיר על אהבת השם ועל שמירת מצוותיו, ובלמדו בהם דעת את האדם ובתקנו המשלים כדי להשיג כוונת התורה לא שתהי' מצות אנשים מלומדה. והוא שפתח בחחימת ספר קהלת: ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר ותקן משלים הרבה. ורבותינו ז"ל אמרו דרך דרש על מלת "ואזן" שתחלה היתה תורה ככפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וידוע שיחוס אזנים לכפיפה הוא יחס יד לכלי שהוא כדי להחזיק בו וליטלו ולהשתמש בו וליהנות ממנו. ועוד דרשו רז"ל על הפסוק בפתיחת משלי: להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם אמרו למה הי' דברי תורה דומין עד שלא בא שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקין וצוננין ולא הי' אדם יכול לשתות ממנה. מה עשה פקח אחד ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה עד שדלה ושתה. התחילו הכל דולים ושותים ממנה. כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בוריה של תורה

ובשני המאמרים האלה החזקים וכיוצא בהם הודיעו לנו רז"ל שהיו חכמי הקבלה, שאין אדם יכול לקיים התורה כראוי לה ולא יודע אותה לא ישתדל