מלבושי יום טוב חלק ב שצח

אה"ע

א. מבאר במי שנמצאת אשתו מטורפת לפרקים מקודם הנשואין דמותר לישא אשה בלא השלשת כתובה. מבאר דהא דכתב הר"ן דאם דר עמה לאחר שהכיר בה שהיא אילונית חייב במזונות היינו לאחר ל' יום שבודאי בא עליה. ומסתפק להר"ן אם חייב כתובה מנה או מאתים

ב. מפלפל לישב שיטת הרמב"ם דהלאו דלא יקח הוא שלא יבא עליה דרך אישות מה דתמוה מתמורה (ה.) מביא ראיה להרמב"ם מסוטה (מד.) מפלפל בתי' הנוב"י על קושיא זו ומדחה תירוצו

ג. מישב מה שקשה על מש"כ בס' מיו"ט ח"ר דאשת כהן אף בר"ל אינה נאמנת לומר נטמאתי מדברי הגה' שו"ע ס"ז דשבוי' גרע מר"ל. מפלפל בדברי הפנ"י דס"ל דבשבוי' עיקר ההיתר משום ברי שלה. והניח בתימא. ומישב קושית הפנ"י בד"א

ד. מבאר במי שנטבע במשאל"ס בעת הקרח יש לסמוך ע"ד הב"ח ושארי הגאונים שהתירו זאת. ומישב דבריו. ומבאר דלמש"ד במקומנו ליכא למיחש. ומצרף לזה מה שנאבד זכרו יותר מי"ב חודש

ה. בנידון אחד שקידש בתולה שלא מדעת אביה והזמין שלשה עדים והעידו בב"ד. ואח"כ העידו על אחד מהם שלא בפניו שהוא פסול. מתרץ דברי הריב"ש דס"ל דלפסול לעדות מקבלין עדים שלא בפניו. ומבאר דהכא דשלחו אחריו כמה פעמים ולא בא כו"ע מודים דמקבלין שלא בפניו ומבאר דהיא יכולה להביא עדים לפסול לעדות המקדש אף שלא בפניו. ומוכיח בראיות דלהסוברים דלבטל עדותם בנמצא אחד מהם קא"פ בעינן הגדה בב"ד. אף גבי קידושין אם הגידו בב"ד נתבטלו הקידושין אף אם שניהם מודים. ודלא כהב"ש. ומבאר דגם להב"ש יש להקל כאן משום שהיא אומרת שלא היו לה אז לא סימנים העליונים ואף סימנים התחתונים. ומפלפל הרבה בזה. ומסיק להתירה

ו. בנידון אחד ששמו יהודא ליב וכינה שמו ליעוו והמיר דתו. ואח"כ גירש אשתו ולא כתבו שם ליעוו רק וכל שום משום דגם לאחר שהמיר נקרא ג"כ בשם ליעוו. ורצה רב אחד לפסול הגט. מבאר דאף אם היה מגרש בגט זה קודם שהמיר היה בדיעבד כשר דלא כהח"ס. ומישב דברי המהרי"ק. ועתה שהמיר נראה דלכתחילה צריך לכתוב כן. מתמה על הרמ"א דכתב דאם יש לו שם ישראל ושם כותים צריך לכתוב שניהם. מדברי ר"ת וגם הרמב"ן נראה דמודה לו

ז. בנידון אחד שנשא אשה ונודע שיש לו אשה אחרת. ולא רצה לגרשה עד שהשלישו חפצים עבור אשתו הראשונה ואחר הגירושין חטפו אותם מהשליש. מבאר דאפי' באותן שכופין להוציא ולא היה בידה לכופו עד שהשלישה מעות ביד השליש ואף אם מסרה מודעא ע"ז מ"מ אסור השליש להחזיר לה המעות לאחר הגט. ואם מסרה לידו המעות והטעה אותו במטבעות מזויפות ודאי הגט בטול. ומפלפל בזה באריכות דבגלוי דעתא בגיטא ואומדנא דמוכח דבלא"ה לא היה נותן הגט אי מהני. ומסיק לדינא דיש חילוק בין היכא שהטעתו בתנאי שלעבר ויש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט דודאי הוה מוטעה ממש אף שנתן הגט בלא שום תנאי. אולם אם הטעתו בתנאי שלהבא כגון שהבטיחה לתת לו מעות אף שנתנה לו ש"ח ע"ז ואח"כ לא סלקה לא בטול הגט. ואם השלישה ביד השליש צ"ע אם זה מיקרי תנאי שלעבר כיון שכבר מונח ביד השליש א"כ זה הוה כמו כבר סלקה לו או שזה מיקרי תנאי דלהבא. ונראה דזהו דעת המהרש"ל והאלשיך א"כ יש להקל בנ"ד. ועוד יש קולא בזה כיון שלא מסרה מודעא ע"ז א"כ נראה דעפי"ד שייכין החפצים להאשה הראשונה דבודאי מחלה כדי שלא יפסול הגט. א"כ מה שחטפו לא שייך להגט כלל. ומצרף עוד קולא משום דעיקר הגט לא נצרך בזה רק מדרבנן. ומסיק להתירה

ח. מפלפל לישב דברי הטור בסי' קנ"ב דקשה עליה הא באשה שהלך בעלה למדה"י צריכה גט מהשני. מתמה על מהרש"ל שכתב דלפי' אחד אם מת הראשון אינה צ"ג מהשני מתוספתא מפורשת. ומישב הטור דבניסת במזיד אף אם נבעלה א"צ גט מהשני. ומבאר באריכות דכן הוא דעת רוב הראשונים. ונותן טעם לזה. ומהריטב"א בשם מ"ה מוכח דבנבעלה צריכה גט מהשני, ומהרמב"ם מוכח דאף דלא נבעלה צריכה גט מהשני ובזה מיושב השמטת הרמב"ם דין דרב קטנה שלא מיאנה שהגדילה כו'. וגם ביבמה בניסת במזיד אם אסורה ליבמה. נראה דתליא במחלוקת הנ"ל דלא כהגרעק"א ז"ל

ט. מתרץ בשם רב אחד דברי הרש"ל דקיים הי' ומת שאני. ומבאר דלפי"ז נראה דאף בנתקדשה צריכה גט מהשני. וגם בנתיבמה ולאחיו היתה נשואה מ"מ צריכה גט מיבמה. וגם בבא עליה אחר שנודע נראה דלא קנה משום ביאה פסולה. ובזה מיושב התוספתא הנ"ל. מובא דברי ראשונים שמפורש בהם דבניסת במזיד א"צ גט מהשני: חו"מ

א. מפלפל עם הגאון ר' אלעזר משה ז"ל בדין אימורין דק"ק מחיים לריה"ג אי הוו ממון גבוה או ממון בעלים. ומבאר דבזה נחלקו ר"י ורבא בב"ק (יג.). ובזה מיושב קושית הגמ' שם על רבא. ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דאינו יכול למכור שלמיו. גם הא דפסק דמוקצה אינו חל על ק"ק. והג' הנ"ל סובר דלכו"ע אימורין ממון גבוה אף מחיים. ומישב דברי הרמב"ם בדרך אחר. מפלפלים אם חסרון האימורין שהקנה אותם לגוי פוטר מן הבכורה. מבארים דהרמב"ם סובר דאין הניזק נוטל בשבח שור תם המזיק יותר מח"נ ואינו מפסיד בכחש דמי ח"נ. ומישב הסתירה לזה מגמ' ב"ק (לד.) מביא ראיה לזה מהר"ח בש"מ. מקשה על הטור מדוע הביא דין דליתא לפרה משתלם מולד. ומפלפל בזה. מקשה על דברי הר"ח הנ"ל דסותר דברי עצמו. ומישבם באריכות

ב. מקשה על הא דאיתא בחו"מ סי' ל"ז דלוקח מהגזלן מעיד להלוקח ממנו בלא אחריות. אמאי לא ניחוש פן קנה בזול ומכר ביוקר ונוגע בעדותו דיהא צריך להחזיר המותר להמערער. ומפלפל עם הג' הנ"ל אם יכול המערער להשביעו ע"ז בטענת שמא. ומסתפק בלוקח מהגזלן לאחר יאוש אם צריך לישבע כמה נתן. מבאר היכא דהלוקח חשוד ואין לו מגו אינו נוטל מעותיו בלא עדים. מפלפל בדברי הירושלמי ב"ק פ"י. ומקשה על פי' הר"ן ומפרש הירושלמי בד"א

ג. מסתפק אחד שתבע חפצים שאינם מצוין בשוק אם יכול הנתבע להפוך השבועה קודם שישבע שאינם ברשותו. והג' הנ"ל השיב דבודאי יכול להפוך. ומסתפק אם אחר שישלם נוכל לחייבו שבועה שאב"ר. ומביא ראיה דזה לא הוי תביעת ממון. והג' הנ"ל השיב דבודאי מקרי תביעת ממון. ומבאר דבחפצים המצוין בשוק בודאי לא נתחייבו שבועה שאב"ר. והג' הנ"ל סובר גם בזה דמחוייב לישבע שאב"ר

ד. מפלפל עם הג' הנ"ל בלוקח שקנה חפץ במעות אם יכול הבע"ח דמוכר לטרוף אותו. וגם אם יכול הבע"ת דלוקח לגבות אותו או כנגד המעות שנתן. וטעם הספק הוא דאם לא חזרו מהמקח אם נתקיים המקח למפרע. ומפלפלים ברמב"ם ורש"י ב"מ (מח.) ומבאר דבזה נחלקו הראשונים עי' בריטב"א ע"ז (סג.)

ה. מישב השגות הגאון ר' ירוחם יהודא נ"י על ס' מיו"ט ח"ר חו"מ סי' י"א. ומחזק דבריו דהיכא דהגנבה בעין בודאי הודאה על הקרן פוטרת לפי"ד הבעה"מ והתוס'. אבל היכא דאין הגנבה בעין חוזר מדבריו דאינה פוטרת. ומה שהשיג דלחייב כפל מחמת כפירת האחריות מבאר דלפי"ד התוס' אינו חייב כפל