מלבושי יום טוב חלק ב שצו

ומבאר דבשדה שנחרש בה קבר אף ברה"י הוה רק מדרבנן. ונראה דאף לשי' התוס' מ"מ לא הקילו חכמים בשדה שנאבד בה קבר אף ברה"ר כמו שהקילו בבית הפרס: חלק יו"ד

א. בנידון שו"ב שהי' להם כתב מהקהל שאינו רשאי שום שו"ב לשחוט אף בהכפרים אשר הם בתוך פרסה ומחצה. מוכיח מהיש"ש דהיכא דהתנו בפי' שהתקנה יהי' אף חוץ לתחום התקנה בתקפה. מפרש דברי הרמב"ן במלחמות בפסחים. מקשה על הש"ג בב"ב. מבאר דגבי מגילה הוה מיל בדוקא ולא מרבעין אותו כמו בתחום שבת. אבל גבי תקנת העיר וגבי תקיעה בירושלים וכתיבת הנהר בגיטין דעד התחום שייכים להעיר מוכח מהרשב"א והיש"ש דדינן כתחום שבת. לשי' הרמב"ם נראה דגבי ערי מקלט קולט כל השלשה אלפים אמה ומפלפל בזה. ומסיק דהכתב בתקפו אם נעשה בהסכם הרב דשם

ב. מישב קושית המ"ח האיך מותר לשחוט בסכין של עכו"ם דאיירי ביו"ט. ונראה דזה הוה מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור ומוכח דשימוש שאין בו הנאה מותר להשתמש במוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש

ג. ריאה הסמוכה לדופן וקלפו הסירכא מהריאה ובצבצה הריאה. ומצאו עצם צלע אחת אדומה נגד מקום הסירכא וברחוק 1.5 וויערסקע הי' כמין גומא וסדק. מבאר באריכות דמהרמב"ם והתוס' והרמב"ן והר"ן מוכח דהבדיקה דבדיק ר"נ בדר"י בפשורי היא בעוד הסירכא על הריאה. מהתוס' מוכח דלפי שיטתם דהבדיקה היא באיכא מכה בדופן היא רק חומרא בעלמא ואם נאבדה הריאה כשרה. ולהשי' דהבדיקה היא בליכא מכה בדופן מוכח דהבדיקה מעכבת. ולשיטתם קשה מה מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה ומפלפל לישב זה. מפרש פי' אחר בהגמ' דחולין (מח.). מבאר שי' הרא"ה. ומהעיטור והא"ז מוכח דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ואח"כ בדקינן. ומסיק דבנידון זה יש להתיר בהפסד מרובה מכמה טעמים

ד. מבאר דברי הרשב"א בתה"א דסובר דשומן הכנתא בחתיכה ומליחה שרי והכנתא היא שומן הכנתא שסביבה הולכין הדקין

ה. מקשה על הט"ז ביו"ד סי' קע"ב דכ' דאם הלוה חזוק בשדה וקנה אותה לפירותי' דמותר המלוה לאכול בנכיתא. מוכיח מהעיטור דדוקא בשטר מותר. והרמב"ן בש"מ סובר כהט"ז. בדין המשכיר שדה לחבירו בי' כורים ואמר לי' תן לי ר' זוז ואפרנסנה ואתן לך י"ב בכל שנה מבאר דהבעה"מ והראב"ד סוברים דאף לאחר שהחזיק בשדה מותר. בדין עסקא שנתן הלוה שטר מלוה מישב הסתירת בתשו' הרא"ש ומחלק דבכ"י מותר ליקח רווח ובשטר בעדים אסור

ו. בנידון אשה שפסק ווסתה כשהיתה בת נ"ה שנים. ולשנה התחילה להיות שופעת דם. ודאקטר נכרי אמר כי האם שלה נפוחה ומוכה במכות טריות וכן אמר עוד דאקטר נכרי. והאשה אומרת כי בעת שתתחיל לזוב דם הדם מעורב עם פלייגמא. אך רופא יהודי אמר כי המכה על האם מבחוץ והדם יוצא מפי האם. מבאר דנראה דהיכא שהנכרי מעיד בדבר הנראה בחוש גם הריצב"א מודה דמהימן. ועוד דהכא איכא רל"ד טובא כיון שהיא זקנה ופסק ווסתה. וגם היא שופעת כמעט בלא הפסק. ועוד דאיכא מוגלא ובזה בלבד די להתירה. ואף לפי העדאת הרופא יהודי תלינן שהמכה שלטה בפנים. מבאר דלהראשונים דסברי דע"א נאמן נגד חזקה נאמן גם נגד רובא ואף נגד חזקת הגוף. ונראה דכאן איכא רוב אלים שזקנות אין להם דם נדה והמיעוט אינו מצוי ומבאר דרוב אלים מהני להוציא ממון א"כ כ"ש דאין ע"א נאמן כנגדו לכ"ע. ועוד דכאן איכא רובא וחזקת הגוף ובודאי אין ע"א נאמן נגדם. עוד מבאר דמהרמב"ם והרשב"א מוכח דנדה הוי דבר שבערוה ומפלפל בזה הרבה. ומסיק להתירה

ז. מבאר דיש לחוש לדברי ר"ת דפסק דימי לידה אינו עולה לספירת זיבתה וכל יולדת צריכה לספור ז' נקיים אחר ימי הלידה. ומבאר דר"ת סובר דמהני ספירת ז' נקיים אף קודם שטבלה ללידתה דלא כסה"ת. מבאר דאף אם טבלה ללידתה אם עדיין לא טבלה לזיבתה הדם מטמא לח ויבש דלא כהרש"ל והס"ט. מפקפק בהא דמוכח מסה"ת דמהני טבילה ללידתה בימי זיבתה. מפלפל אם יש להביא ראיות לדבריו מנדה (לז.) ומנזיר (סד.) ומדחה אותם. מפרש פי' אחר בהגמ' דנזיר ובזה מבואר מקור פסק הרמב"ם דתוך מלאת אין יכול להביא קרבן על הולד שלאחר מלאת

ח. מבאר דמקור הדין דפסק הרמב"ם דטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל הוא ממ"ק (טו:). ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דטמא מת שחל שביעי שלו בער"פ אף לאחר טבילה והזאה אין שוחטין עליו. דקשה עליו מפסחים (צ.) ומפלפל בזה הרבה

ט. מישב עוד באופן אחר דברי הרמב"ם הנ"ל. ומבאר דהמקור מה דמחלק הרמב"ם בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לא לגבי עושה פסח הוא מנזיר (נג.) ומפלפל בזה הרבה. מבאר דהיכא דהפילה ויש בזה ספק דאולי לא הי' ולד כלל אז שבוע שני עולה לספירת זיבתה

י. בנידון ס"ת שהסופר כוון שיהיו ראשי העמודים כשם הבעלים. מבאר דאף דלשמו ושלא לשמו פסול מ"מ כאן דחשב גם על דבר שלא שייך בו קדושה כלל אינו מבטל המחשבה דלשמו. ונראה דכן אם הי' לאחד שתי נשים ישראלית וכושית ושמותיהן שווין וכתב גט וכוון לגרש בו שתיהן דהגט כשר. מבאר דאם כתב גט אחד לשתי נשיו וכתב פלונית ופלונית דוודאי הגט פסול מטעם לה ולא לה ולחברתה דלא כהמקנה וכן אם הי' שמותיהן שוות אינו פסול רק מטעם הנ"ל. אבל לשמה מקרי שפיר. מבאר דהתוס' במנחות (מב:) סוברים דלשמו ושלא לשמו פסול אף אם חשב לדבר שלא שייך בו קדושה ומ"מ בנידון זה נראה דמודים כיון דהתוס' והרמב"ם סוברים דס"ת סתמא כשר לבד האזכרות בודאי שלא לשמה דלאו מינה אינו מחריב בה

יא. מבאר בס"ת שנפסלו דסגי לקוברם אצל קבר ת"ח ולא בעינן תוך הקבר של הת"ח. ורק היכא דמהצד השני יהי' קבר של אדם שאינו ת"ח אז בעינן בקבר של ת"ח ממש. ובזה מיושב הסתירה משו"ע א"ח על שו"ע יו"ד

יב. בנידון בכור שצוה ישראל אחד לעכו"ם לחתוך אזנו בלא ידיעת הבעלים. מבאר דאף אם ישראל אחר צרם אוזן בכור של חבירו ואף בזמן שהבכור ביד ישראל ואינו יודע איזה כהן יזכה בו מ"מ אין שוחטין עליו. ואף להרש"ל דמבטל איסור בשביל חבירו אינו אסור רק אם ידע חבירו מזה הכא שאני משום דמוכח כאן בראיות גדולות דקנסינן שוגג אטו מזיד. מבאר דמרש"י מוכח דזה פשיטא להגמ' דצורם אוזן בכור אסור גם בנו לשחוט על מום זה. מבאר דלהרש"ל יש להקל כאן כיון דנעשה ע"י עכו"ם ואינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. אך להריב"ש דאינו סובר כן אין להתיר מטעם זה. אך יש להתיר משום דהישראל המצוה לא ידע שיש איסור בזה ואף להסוברים דאומר מותר הוה כמזיד ומבאר דהדין אתם מ"מ זה אינו אסור רק משום הערמה והכא כיון דעשה בדבר שאינו שלו לא שייך הערמה. ונראה דגם אם עשה חבירו בעצמו מום בלא כונה לא קנסינן שוגג אטו מזיד כיון דאין אדם חוטא ולא לו

יג. בענין הנ"ל מבאר דאם ידע העכו"ם שעושה מום זה כדי להתירו אז אסור לכל ולאחר מיתתו מותר אף לבנו. מבאר דישראל אינו חשוד להטיל מום אף בספק בכור ואף אם פשעו בו דאז הכהן אין צריך לקבלו ודלא כהט"ז. ומ"מ חשוד הוא על אמירה לעכו"ם ולהכי גזרו בעכו"ם המתכוין להתירו. מביא עוד ראיות דאם עשה ישראל מום קנסו גם לאחרים ורק אם עבר ושחטו הבשר מותר לאחרים. ואסור לו ליתן במתנה רק יפקיר