מלבושי יום טוב חלק ב שצה

מפתחות דיני חזקות

א. מפלפל לישב ולבאר שי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ה בדין סמוך מיעוטא לחזקה. ומסיק דהרמב"ן והרשב"א סוברים דזה רק היכא דהמיעוט מסייע להחזקה לדבר אחד. אבל היכא דהם בשני גופים ומסייעים לשני דברים לא. והרא"ה אין מחלק בזה וסובר דרק היכא דמתחילה אנו דנין על הדבר שיש בו רובא לבד אז לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כשאנו דנין על הדבר השני. ורש"י ותוס' מחלקין בין רוב חשוב לאינו חשוב ומסיק לדינא בתינוק שנמצא במקום שרוב ישראל לכל הני ראשונים שחיטתו כשרה. ובמקום שרוב ישראל ומיעוט נכרים ופי' אחד ושחט לרוב הראשונים כשרה ולהרא"ה פסולה

ב. בענין הנ"ל. מקשה על הרשב"א בנדה (כ.) מישב הקושיא על הרמב"ן מדוע הלכו אחר הרוב במקור. מפרש פי' חדש בב"ב (כד.). מבאר דמהרמב"ם מוכח דאף בתינוק שנמצא במקום שרוב ישראל שחיטתו פסולה

ג. מבאר בהיו לפניו סכין פגום וסכין שאינו פגום ושחט באחד מהם הוה רק ספק נבלה כיון דאתחזק סכין כשר לפנינו וחייב בכיסוי ודלא כהפמ"ג. מביא ראי' לזה משני מקואות אחת כשרה ואחת פסולה דהטהרות תלויות ומקוה שנמדדה ונמצאת חסרה הטהרות טמאות דלא כהפמ"ג. מבאר במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה לר' יוסי אף בטומאה קלה מספק טמא דלא כהשעה"מ. ובמקוה שלא נמדדה ונמצאת חסרה אף לר"מ טמא דלא כהמ"א. ומפרש הגמ' בעירובין (לו.) במקוה שלא נמדדה והוחזקה להיות מימי' מתמעטין ועתה נמצאת שלימה בזה פליגי ר"מ ור"י. ולהר"ש מפרש בדרך אחר הא דבשני מקואות הטהרות תלויות הוא ברה"ר. מבאר דלהרמב"ם ורש"י דפסקו כר"מ אם עירב עירובי תחומין בתרומה שהיא עתה ספק טמאה ובביה"ש הי' יכול לברר אם היא טהורה דהוה סעודה הראויה. העירוב כשר ולהראשונים דפסקו כר"י העירוב פסול. ואם לא הי' יכול לברר ביה"ש דהוה סעודה שאינה ראויה אף בעירובי חצירות העירוב פסול ובזה מיושב דברי הרשב"א. ואם הניח עירובי תחומין ואכלוהו עכברים ספק מבעוד יום ספק משחשיכה אם הוה באופן שבב"א לא אכלוהו ושייך חסר ואתאי לר"י העירוב פסול

ד. מבאר דלהראשונים דפסקו כר"י דספיקא דרבנן מוקמינן אחזקתה. אף היכא דהוה ספיקא דדינא הדין כן דלא כהכה"ג והגרע"א. ומישב קושיתו ע"ז מעירובין (לז

) ה. מבאר באיסור דרבנן שנתערב חד בחד ונפל אחד מהם לקדירה דהש"ך אסר והשעה"מ התיר דזה תליא במחלוקת הראשונים. מבאר דלהראשונים דסברי דכולו שאוב דרבנן מוכח דאם הי' לפניו מקוה פסולה מחמת ג' לוגין מ"ש ומקוה כשירה והי' טמא טומאה חמורה אף לר"מ האדם טמא וגם הטהרות תלויות. והיכא דנפל הספק דרבנן על המקוה עצמה אף לר"י האדם טהור. מבאר דמהרמב"ם מוכח דבשני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו ואינו ידוע באיזה מהם טבל דהטהרות טמאות אף ברה"ר. [אבנ"ה עי' בפנים שמגיה התוספתא. ולפי מה שביאר לעיל בסי' ג' לפי גירסתינו בהתוספתא דהל"ק סובר דהברייתא אתיא כר' שמעון דסובר דספק טומאה ברה"י הטהרות תלויות. אין צורך להגי' התוס' די"ל דאף ללישנא בתרא התוספתא אתיא כר"ש אבל הרמב"ם דפסק כרבנן להכי פוסק בשני מקואות דהטהרות טמאות ושינה את לשון התוספתא]

ו. מבאר להר"י והרמב"ם הטעם דספק מ"ש כשר הוא משום דהמים בתחלת ביאתן לעולם בחזקת טהרה למקוה ואף אם נפל ספק פן השלימו הג' ל' מ"ש את המקוה המצומצמת כשרה דלא כהמהרי"ט. ומהר"ש מוכח דזה תליא במחלוקת ר"מ ור"י

ז. מבאר דמה שנחלקו הראשונים אליבא דר"י דמוקמינן הטמא על חזקתו אם הטהרות שעשה טהרות או תלויות תליא בגי' התוספתא דמס' ידים. מפרש התוס' לפי גי' הגר"א. מבאר דאם הי' בכוס אחד ספק אם נעשה בו מלאכה מותר לכתחילה ליטול בו

ח. בענין דסי' ה' מדחה ראית השעה"מ מהתוספתא דלא כהש"ך. מבאר דלהש"ך בנטמא יד אחת והיתה ידועה ואח"כ שכח ונגע באחת מידיו הטהרות תלויות. ומהפר"ח מוכח דפליג ע"ז. מבאר דאם הי' שני מקואות ונפלו ג"ל מ"ש לאחת מהן אם הי' של שני ב"א ובאו לשאול בזאח"ז שתיהן כשרות ולהרשב"א פסולות. ואם היו המקואות מצומצמות נראה דלכ"ע פסולות. מבאר דלמ"ד כלו שאוב מה"ת גם ג"ל מ"ש בתחילה פוסלים מדאורייתא

ט. מפלפל לישב ולבאר שי' הרשב"א והרא"ה בתה"א. ומבאר דאף הרא"ה מודה באשת כהן שטען פ"פ מצאתי דאסורה לו מדאורייתא משום דאפילו אינו תחתיו נבעלה יש ספק שמא לפסול נבעלה. ואף להמ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הכא אסורה מדאורייתא. מבאר דמה שכ' הר"י בכתובות (ט.) דספק אונס ספק רצון אסורה רק מדרבנן המ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא פליג ע"ז וכן מוכח מהירושלמי דשם ומפרש דברי הירושלמי

י. מבאר דהרשב"א והריטב"א סוברים דהיכא דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר חזקה אף מדאורייתא. לפי שי' התוס' בנדה (יח.) הדין דכ' לעיל בסי' ח' להש"ך אינו. מפלפל לישב שי' הרשב"א ומבאר דכאן נמצא וכאן הי' מהני רק לגבי ממון ולגבי איסור לקולא אבל לא לחומרא

יא. סתירות בדברי הרשב"א אם קיי"ל הסברא דכאן נמצא כאן הי' לגבי ממון. מבאר דמה שכ' הרשב"א דהיכא דבודאי נולד הריעותא שעה קודם לא אזלינן בתר חזקת הגוף היינו רק בחזקה דאתי' מכח רובא אבל בחזקה ברורה לא ומפלפל בזה באריכות

יב. מפלפל במש"כ הטור קדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימני בגרות הוה ספק. מקשה על תי' המשכ"י על הטור ומפלפל בדבריו באריכות. ומסיק דנראה דהטור סובר דהיכא דהחזקה דמעיקרא עשויה להשתנות מעצמה וגם איתרע לפנינו אז הדבר ספק. ונראה דגם בקדשה עצמה בלבד הדבר ספק כהח"מ ודל כהב"ש. מבאר דאף לדעת התוס' דחזקה דאתיא מכח רובא לא מהני היכא דאיתרע מ"מ היכא דאתילד הריעותא ברשות אחרת לא מחזקינן מרשות לרשות. מבאר דמהרמב"ם והרשב"א מוכח דבספק אם הי' ט' שנים לא שייך לאוקמי אחזקתי' ופליגי על התוס' ביבמות (סח.) [אבנ"ה עי' בפנים דמקשה על הש"ך דכתב דחזקה דמעיקרא עם רובא עדיפא מחזקה דהשתא אף שיש עוד חזקה המסייעת לה. מתוס' כתובות (עה:) ולענ"ד יש לישב דבריו לפי שי' הרמב"ן והרשב"א המבוארת לעיל בסי' א' דבתרי גופא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ולהכי הש"ך דאיירי בשו"ב שנטל קבלה ועתה בדקו אותו ונמצא שאינו יודע. וכיון דהחזקה דמעיקרא בודאי לא גרע מהחזקה דהשתא והוה הדבר לכל הפחות ספק להכי כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן שחיטתו כשרה בודאי. ולא מהני חזקת שאינו זבוחה המסיעת להחזקה דהשתא לגרע כח הרוב כיון דהחזקה היא בגוף אחרת. אבל התוס' בכתובות דאיירי היכא שהרוב והחזקה הם בגוף אחד להכי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה הדבר ספק. ואף לשי' הרא"ה י"ל כיון דלשיטתו רוב מצוין הוה ככל ולהכי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמבואר לעיל וכן מוכרחין לומר לשי' התוס' שם. להכי הש"ך דאיירי ברוב מצוין לא מגרע החזקה את כחו. אבל בהתוס' דאיירי ברובא דעלמא להכי הוה הדבר ספק)

יג. מבאר דהרמב"ם והתוס' רי"ד סוברים דבודאי מגע וספק טומאה אם אתחזק טומאה גם ברה"ר טמא מספק ומבאר בארוכה סברתם בזה. ורש"י ותוס' פליגי ע"ז. ולהרמב"ם בשדה שנאבד בה קבר הוה ספק טומאה מדאורייתא אף ברה"ר.