מלבושי יום טוב חלק ב שצד

טז. מבאר דאף הרמב"ם מודה דלענין ערלה זמן החנטה הוא כשי' הירושלמי. ולענין פדית נטע רבעי לכ"ע הזמן הוא משהגיע לעונה"מ. והרמב"ם והרא"ש והר"ש סוברים דלענין איסור רבעי נמי דינו כפדיונו. ומבאר דהי' להם גי' אחרת בהירושלמי. ודבריהם צ"ע מקדושין (נד.)

יז. מבאר דמקום שלא קדשו עולי בבל לענין ערלה וכלאי הכרם דינו כא"י. ומבאר דשי' הרמב"ם דאף לענין כלאי זרעים ולענין גיטין ומוכר עבדו ולענין כפי' ולענין סמיכה דינו כא"י. ושי' התוס' דלענין הני דברים דינו כחו"ל. ומבאר דלהרמב"ם עזה ועכו וצידון לא כבשו עולי מצרים. ומישב קושית הרשב"א בזה מחולין (ז.). מבאר דאף להרמב"ם עפרה טמא

יח. מבאר דנטע רבעי אינו נאכל בזה"ז בירושלים מחמת טומאת הגוף. ואפשר שיש איסור דבזמן שאין בית וזה תליא בפלוגתא דזבחים (נ.). וגם אינם ניפדים בזה"ז בירושלים ודלא כהרדב"ז. ומפלפל בדברי סה"ת מובא בסמ"ג ומפרש דבריו דלא כהסמ"ג

יט. תמי' על הכ"מ דכתב דפירות חו"ל שנתמרחו בא"י חייבים: קל וחמור

א. מבאר דלאו הבא מכלל עשה קיל מלאו מפורש דלא כהדברי אמת ולפ"ז לכאורה שביעית קיל מנבלה ומסיק דמ"מ נבלה ושביעית שקולין משום דשביעית אסורה בהנאה

ב. מבאר דאף לשי' התוס' דבנבלה איכא לאו הבמכ"ע דוזבחת מ"מ לא חמירא משביעית כיון דהתרי לאווין הם בחד איסורא. וטריפה וחזיר ודג טמא קילי מטבל וערלה וטבל שקילין דלא כהד"א. מבאר דהרמב"ם והסמ"ג דמנו עשה דוזבחת הוא רק אם נוחר בהמה לאכול. ומבאר דאף לשי' אם יש בהמה וצריך לנוחרה ושביעית שקולין הן

ג. מבאר דנבלה וטריפה שקולין דלא כהד"א. מפלפל בשי' התוס' הנ"ל. ומהרמב"ם מוכח דטריפה קיל ודבריו צ"ע

ד. מבאר דנבלה או עריפה קיל מדג טמא ובטריפה שנתנבלה וד"ט צ"ע איזה מהם קיל. ומפלפל בתוס' חולין (לב.) ובתוס' במעילה (טז.) ומניחם בצ"ע

ה. מבאר דדג טמא קיל מבשר חזיר. מפלפל במש"כ הנוב"י דטבל שנתמרח ביוה"כ קיל מנבלה שנתנבלה מאתמול. ומבאר דטבל על יוה"כ לא מקרי מוסיף מה דאיתוסיף איסור לחולים: ומבאר דהדין דהנוב"י תליא בפלוגתא אם יוה"כ הותרה לחולה או דחויה. [אבנ"ה. עי' בפנים שהביא דברי המרכבת המשנה דכ' דכמו דשבת הותרה לחולה כן יוה"כ הותרה לחולה. והנה מאי דפסיקא לי' דשבת הותרה תמוה מאד דהא מבואר בהב"י א"ח סי' שכ"ח דהרמב"ם והרשב"א והר"ן סוברים דשבת דחויה אצל חולה. גם מאי דדימה יוה"כ לשבת לכאורה קשה דהא בהב"י שם מבואר בדברי הרשב"א דאי אמרינן דשבת הותרה לחולה בודאי הדין דשחטינן הבהמה החיה ולא מאכילין לי' מהנבלה. וכן מבואר בדברי הרא"ש ביומא פ"ח סי' י"ד בשם הר"מ. ואם נימא דכמו דשבת הותרה כך הותרה אכילת איסור א"כ מדוע מדחינן שבת יותר מנבילה. אלא וודאי מוכח דרק שבת הותרה ולא איסור אחר. וא"כ גם יוה"כ לכאורה כמו כן לא הותרה לחולה. אבל באמת בזה דבריו נכונים דסברתו הוא דהא דשבת הותרה הוא משום כיון דאין על הדבר שום איסור ורק הוא אסור לעשות זה להכי בחולה שהתורה התירה לו לעשות מלאכה בשבת א"כ הוה היתר ממש. אבל בדבר אסור כגון נבילה שיש איסור על עצם הדבר א"כ אף שהתורה התירה לו מ"מ לא נפיק האיסור מהדבר והאיסור במקומו עומד ולהכי לא שייך לומר הותרה רק דחויה. וזה הסברא כמעט מבואר בהרא"ש שם. וא"כ גם ביוה"כ כיון דעל עצם הדבר אין שום איסור ורק יומא קא גרים שהתורה אסרה לו בזה היום לאכול וא"כ בחולה שהתורה התירה לו לאכול דמי ממש לשבת דהותרה לחולה. וכמו מלאכת יוה"כ דודאי הותרה כמו שבת. ואין להקשות ע"ז מהרשב"א שהביא א"ז הגאון נ"י דמוכח דיוה"כ דחויה לחולה. די"ל דהרשב"א אזיל לטעמי' דסובר דגם שבת דחויה. ובזה ניחא גם מה שמוכיח מהר"מ דיוה"כ הותרה דהוא אזיל לטעמי' דסובר דשבת הותרה כמבואר בהרא"ש. אך במה שהוכיח מהמג"א דגם אכילת איסור הותרה צ"ע דהא בסי' שכ"ח מבואר בהמג"א דהטעם דשחטינן ולא מאכילינן נבלה הוא משום דשבת הותרה וא"כ מוכרח דנבילה דחויה. ולענ"ד דע"כ צריכין לדחוק דהמג"א סבר דאף דדחויה, מ"מ מצוה לאכול ולהכי מברכין וכן הוא סברת הב"י שם. אך מהרשב"א הנ"ל מוכח דלא כוותם דאי דחויה דמי לטבל ולהרמב"ם אין מברכין. [תמוהין לי מאד דברי הרשב"א בזה דסותר דברי עצמו דבהרשב"א הנ"ל מוכח דפסק כהראב"ד ובחי' בברכות (מה.) סובר כהרמב"ם וצע"ג.] וממה שבארתי נלענ"ד דביוה"כ בודאי הדין כמו שכתב א"ז הגאון נ"י דדברי הנוב"י במחלוקת תלויה כי כמו שנחלקו הראשונים בשבת אי הותרה אי דחויה כן נחלקו ביוה"כ. אבל באכילת איסור לענ"ד כ"ע מודים דדחויה כמו שהוכחתי מהרשב"א והר"מ. ובזה ניחא הא דקשה דהא בסי' שאחר זה הביא ראי' להנוב"י וא"כ תקשה להראשונים דסברי הותרה. ולכאורה הי' מוכח מזה דאף לדעתם הדין דהנוב"י אמת ודלא כמו שביאר א"ז הגאון נ"י בסי' זה. אבל להנ"ל ניחא דשם איירי באכילת איסור ולכ"ע דחויה

] ו. מפלפל לישב קושית הא"ח דלמ"ד דאין לוקין על לאו דנבלה למה צריך קרא לאשמעינן דנבלה חל על חלב. מסוגיא דזבחים (ע.) נוכל לומר דיש מחלוקת בדרשא זה בין ר"מ לר"י. ולדעת רש"י בפסחים (כג.) לא נוכל לומר כן. ומסיק דאין חולק בדרשא זה. ומזה מוכרח לומר כהנוב"י ואשמעינן קרא דטוב להאכיל לחולה כזית מנבלה ולא להאכילו ח"ז מנבלה וח"ז מחלב נבלה

ז. מבאר באריכות דאף להרמב"ם והר"ן והריטב"א דסוברים דשבועה חל על חלי שיעור מ"מ אין איסור חל על ח"ש. ומהריטב"א מוכח דאין איסור חל אף על איסור דרבנן. הא דרצה הגמ' ביומא לומר דאיסור דרבנן מקרי מושבע ועומד הוא מהברייתא דשבועות (לט.) ומיושב התוס' בשבועות (כג:). ובזה דאין איסור חל על ח"ש אפשר דפליגי רב ולוי במעילה (טז.)

ח. מבאר דערלה ודג טמא איזה מהם קיל תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש בד"ט עשה גמורה

ט. מבאר דערלה בא"י אף בזה"ז חמיר מנבלה. וערלה בחו"ל קיל מנבלה

י. מבאר דכלאים בזה"ב ובשר בחלב חמירי מערלה. וכלאים בזה"ז קילי אף מנבלה. וכן תרומה וטבל ומע"ש בזה"ז קילי מנבלה

יא. מבאר דמע"ש בזה"ז קיל מרבעי. ורבעי בירושלים בזה"ז חמיר מנבלה. מבאר דקודם ראית פני החומה מהראב"ד מוכח דיש עשה גמורה ומהרמב"ן מוכח דהוה לאו הבמכ"ע. ודעתו דיוצאין במע"ש בזה"ז בפסח ותמוה הא בעינן שלכם

יב. מבאר דאף רבעי במדינה חמיר מנבלה משום דמרש"י והרמב"ן והריטב"א מוכח דאף חוץ לירושלים לוקין על אכילתן בטומאת הגוף

יג. מבאר דדבר שיש בו כמה לאווין קיל מלאו שיש בו מיתה או כרת. ואם יצטרך לעבור על הלאווין בזה אחר זה להר"ן חמיר מלאו שיש בו מיתה ולרש"י והתשב"ץ קיל. אומר דבר חדש דאם תורם ע"מ להאכיל התרומה לחולה זר אינו חל התרומה ומפרש בזה הגמ' ביומא (פג.):