מלבושי יום טוב חלק ב שצב

בדבר אשר הקשה מע"כ בדברי התוס' דעירובין (סו.) ד"ה יפה עשיתם כו' דכתבו דלכך מותר שכירות מהעכו"ם בשבת משום דזה לא דמי למו"מ אלא זה הוה כמתנה בעלמא. הא אמרינן שם (עא.) דאי הוה בטול כמקנה רשותו הוה אסור אע"ג דזה לא הוה אלא מתנה בעלמא. יפה הקשה. ונפלאתי על תשובת עבודת הגרשוני בסי' כ"ד שמביא ראי' מדברי התוס' הנ"ל דמתנה בשבת מותר. הא מדברי הגמרא (עא.) מוכח להיפך. ויותר קשה הא המג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו הביא ראי' מדברי הגמרא דמתנה בשבת אסור כדברי המרדכי דביצה והמרדכי גופי' בעירובין בפ' הדר כתב כדברי התוס'. ע"כ נ"ל לישב דברי התוס' והמרדכי דס"ל דלהתיר טלטול בחצר בשבת הוה נמי מצוה. ומתנה לצורך מצוה לא גזרו חכמים כדמוכח מכמה מקומות. וכן כתב המרדכי בביצה דמתנה לצורך מצוה מותר. ע"כ מותר שכירות מעכו"ם בשבת משים דזה הוה להתיר טלטול לכל בחצר. וזה הוה כמו עירובי חצרות דהוה נמי מצוה כמש"כ הראשונים. והביאו ראי' מעירובין (סח.) דאמר רב חנן לאביי מבואה דאית בו תרי גברא רבה לא להוי בו לא עירוב ולא שתוף. אבל בטול רשות לכך אי הוה מקני רשותא הוא אסור משום כיון דבזה אינו מתיר לכולם לטלטל בחצר דהא המבטל עדיין נשאר באיסורא וא"כ אין התיקון לכל בני החצר בכה"ג לא הוה צורך מצוה כיון שעדיין יכול לבוא לידי קלקול אם ישכח המבטל ויטלטל משו"ה אי היה כמקנה רשותא אסור אע"ג דהוה כמתנה בעלמא. אע"ג דלפעמים משכחת דגם המבטל מותר לטלטל כגון היכא שמבטל גם רשות ביתו לכל בני החצר דמותר גם הוא להוציא מביתו כמבואר בשו"ע סי' ש"פ ס"ב. מ"מ הא הוא מותר דוקא לאחר שהחזיקו א"כ אין הבטול מועיל שלא יהא שום תקלה בזה. וכ"ש שניחא זה לדעת הרר"י דס"ל דאף לאחר שהחזיקו נמי הוא אסור להוציא מביתו לחצר. ועוד נראה לי עיקר דבטול לא דמי לשכירות. משום דהא חזינן דבטול לא התירו חכמים לסמוך לכתחילה ע"ז. רק אם אירע ששכח אחד מהם ולא עירב. אבל שכירות הא זה הוה תקנת חכמים לכתחילה לסמוך ע"ז לכך גבי בטול אם הוה מקנה רשותא לא הקילו חכמים לקנות בשבת. אבל שכירות כיון דזה הוה תקנת חכמים שבזה יתוקן העירוב לכך הקילו בזה אף בשבת כיון דזה הוה צורך מצוה

ומה שכתב מע"כ דקנין לבד בלא פסוק דמים אינו אסור אלא רק אם יש בזה מקנה וקונה דהיינו שע"י הקנין הוא יוצא מרשות אחד לרשות שני כו' אבל הפקר מותר בשבת. והביא ראי' מהא דאמרינן בעירובין שם איסתלוקי רשותא בשבת שרי. וכן מפ' מפנין דאמרינן שם דאי בעי מפקיר נכסי'. הנה הרמב"ן בס' אוצר נחמד בחידו' לפסחים כתב להדיא דהפקר בשבת אסור. ופי' שם להדיא דאיסתלוקי רשותא לא הוה הפקר וז"ל וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו כדי שיהו הם כמו שדרים לבדם עכ"ל. אמנם הא דפ' מפנין לכאורה קשה לדברי הרמב"ן ז"ל. ונראה לישב דבריו דאף לדעתו דהפקר אסור בשבת. מ"מ זה ודאי דלא חמיר הפקר ממתנה. והא מצינו דמתנה לצורך שבת מותר. ולכך אמרינן שם דדמאי הוה חזי לי' משום דאי בעי הוה מפקר נכסי'. היינו משום דאם לא יהא לו מה לאכול בשבת רק דמאי בלבד אז מותר להפקיר נכסי' אף בשבת כדי שיהא עני ויהא מותר בהדמאי ולכך מיקרי חזי לי'. א"נ איכא למימר דכיון דמתנה לצורך שבת מותר א"כ אפי' כשיש לו מה לאכול ורק אם יש לו עונג יותר בהדמאי מותר להפקיר נכסי' בשבת כדי שיהא עני ויהא חזי לו ויתענג בו. כנ"ל לישב דברי הרמב"ן ז"ל. ועיין בשעה"מ ה' לולב פ"ח ה"ב מה שהקשה שם על דברי הריטב"א דס"ל דהפקר בשבת אסור מהא דפ' מפנין ומתרץ שם דהא דכתב הריטב"א דאסור להפקיר בשבת הוא דוקא היכא שכוונתו שיזכו בו אחרים אח"כ. אבל על דברי הרמב"ן דפסחים א"א לומר כן. דהא שם מיירי להדיא אפי' היכא שאינו רוצה שיזכו בו אחרים. מדהביא ראי' אבטול חמץ דמותר בשבת ויו"ט. אלמא דאין זה הפקר יעו"ש. וע"כ צריך לתרץ כמו שתירצתי

גם מש"כ מע"כ דלזכות מן ההפקר מותר בשבת והביא ראי' מהא דשרי לבטל רשות בשבת ומה יועיל סלוק רשות של זה אם לא קנוהו בני חצר עכ"ד. הנה מש"כ בפשיטות דמה יועיל סלוק רשות של זה אם לא קנוהו בני חצר. ז"א דהא אנן קיי"ל דדירה בלא בעלים אינה אוסרת. א"כ אף אם לא קנוהו בני חצר אלא בסלוק בלבד נמי סגי משום דהוה דירה בלא בעלים. [והנה ידידי הנ"ל העיר על דברי דזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בדין דירה בלא בעלים. דף פ"ה ד"ה שני בתים דלשיטת רש"י דדירה בלא בעלים אינה דירה רק לענין שלא תאסור על בני החצר אבל מ"מ מתוכה אסור להוציא ולהכניס דרשות מיוחדת היא. ע"כ מוכרח דבבטול רשות צריכים בני החצר לקנות כי באם לאו יהי' אסור להם להוציא מן הבית הזה לחצר. יפה העיר.] אך יש להביא ראי' לכאורה כדבריו מדשרי בני החצר להחזיק לאחר הבטול אף בשבת כדי שאולי יוציא המבטל ויחזור מן הביטול עיין פ' הדר (סח:

)] אבל באמת אין ראי' כלל מן הביטול דהא כבר הבאתי למעלה דברי הרמב"ן דביטול לא הוה הפקר גמור. א"כ אין להביא ראי' כלל מזה דמותר לזכות בהפקר גמור. והגאון בעל עבודת הגרשוני הביא ראי' מפ' כל כתבי (קכ.) דקאמר שם חשבון מאי עבדתי' מהפקירא קזכו כו' ע"ש בפירש"י ז"ל. אכן גם זה אינה ראי' מוכרחת לפי"ד דאולי הזכיה מן ההפקר הוא תיכף אחר השבת כיון שהדבר הוא ברשותם. אמנם לפי"ד יש להביא ראי' דמותר לזכות מן ההפקר בשבת מגמ' דע"ז (ע.) דקאמר שם אמר ר"י המוצא כים בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות. ועיין בדברי הרמב"ם ה' שבת פ"ו ה' כ"ב ובפ"כ. ועיין בהגר"א סי' רס"ו סק"ח דכתב דלישנא דהגמרא כמה כיסים משתכחין בשוקא משמע יותר כד' הרמב"ם שאיירי במציאה. אך לפי שארי הראשונים א"א להביא ראי' מדברי הגמרא הנ"ל. מ"מ מדברי הרא"ש דב"מ ג"כ מוכח דס"ל דמותר לזכות מן ההפקר. דהא אוסר להגביה הכיס מטעם איסור מוקצה. אבל מטעם זכיה מן ההפקר אינו אוסר. ולפי"ז מה שהקשה מע"כ דאמאי אסור למקני' שביתה בשבתא דהא זה הוה זכיה מן ההפקר. היא קושיא גדולה לכאורה. אך לפי מה שמסיק התוס' בביצה (יז:

) ד"ה מאי טעמא כו' דאסור למקני' שביתה בשבתא משום הכנה ניחא. וכן לדברי רש"י שם דנראה דס"ל משום דזה הוה כמתקן בשבת עיין בפנ"י שם נמי ניחא. אמנם לפי מה דס"ד דהתוס' שם דזה הוה משום קנין בשבת ודאי דקשה אי אמרינן דמותר לזכות מן ההפקר בשבת. וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דזכיה מן ההפקר אסור בשבת. ודברי הגמ' דע"ז יפרשו כד' הראשונים. כך עלה בדעתי. אמנם כעת ראיתי בתשו' רעק"א סי' קע"ד שהביא ראי' נכונה מהגמ' דעירובין דמותר לזכות מהפקר בשבת. ע"כ נראה דע"כ צ"ל דס"ל להתוס' לחלק בזכיה מן ההפקר דהיכא דא"צ לומר כלום בשעת זכיה מותר לזכות בשבת מהפקר אבל היכא דצריך לומר שהוא מתכוין לזכות אף בזכיה מהפקר נמי אסור. לכך גבי מקני שביתה בשבתא כיון דצריך לומר בשעת קנית העירוב שבזה העירוב יהא מותר לו למחר לילך אלפים אמה ע"כ זה אסור בשבת. אבל היכא דאינו אומר כלום בשעת זכיה זה מותר. ולכך מותר לקנות שביתה ברגליו או שמערב בפת הראשון כיון שאינו צריך לומר כלום. ובזה נוכל לישב קושית הרמב"ן בפסחים שם על שיטת התוס' שם דס"ל דביטול הוא מטעם הפקר דא"כ האיך התירו ביטול בשבת כדתניא מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין כו' גזירה משום מקח וממכר. ולפי"ד איכא למימר דדוקא ביטול בלב הוא דשרי כיון דסגי גם במחשבה בלב. אבל הפקר באמירה ודאי דאסור משום דזה דמי לאין מקדישין כדברי הרמב"ן ז"ל:

כ"ד ידידו מחו' דו"ש יו"ט ליפמן הכהן.