מלבושי יום טוב חלק ב שצ

דבר שלא בא לעולם ובין מלוה דאף שמקרי ראוי מ"מ מקרי מוחזקת קצת כמש"כ הרמ"ה שם. וראי' לזה דהא ס"ל לרבי דמלוה לא מקרי ראוי. א"כ אף לדידן דס"ל דגם מלוה מקרי ראוי מ"מ ודאי דמסתברא דהא דרבי קרא מאת אשר יהיה לו דלשון ירושה מהני להוריש אף ראוי לא רבי קרא אלא רק ראוי דמלוה אבל לא ראוי היינו דבר שלא בא לעולם משום דזה לא מקרי את אשר יהיה לו

אך לכאורה יש להקשות ע"ד הרמ"ה דסותר דברי עצמו, דהוא כתב בפ' מי שמת (קנא.) גבי עובדא דאימי' דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגמא דשטרא אמרה להוי לעמרם ברי אתא אחיהו לקמי' דר"נ א"ל והא לא משך אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכתב שם הרמ"ה וז"ל שמעי' נמי מיני' כו' דאפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה אלא במתנת ש"מ אבל בבריא לא מדקאמר ר"נ דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי דמשמע הא בבריא לא כו' עכ"ל. ולכאו' תמוה דהא הוא ס"ל דיכול להקנות הלואה אף בלשון ירושה למי שראוי לירשו. אבל באמת לאחר העיון בדבריו ניחא זה משום דהוא ס"ל דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אף דלא אמר קני איהו וכל שעבודי' רק אמרה על מלוגמא דשטרא בלבד להוי לעמרם ברי מ"מ מהני מטעם דדבש"מ ככתוכמ"ס דמי והוה כאלו אמרה בהדיא קני איהו וכל שעבודא. אבל בבריא לא מהני כה"ג. אם אמר ירש פ' ברי הך מלוגמא דשטרא לא מהני עד דאמר ירש פ' ברי הלואת דהאי שטרא כנ"ל. ולדברי הרשב"א דס"ל דגם במתנת ש"מ צריך לומר קני אינהו וכל שעבודא. צ"ל הא דהשיב ר"נ להם משום דדברי ש"מ כו' משום דרצה להשיב להם דלכו"ע זכי בהו אף למאן דלא ס"ל כר"י בן ברוקא

ובזה נ"ל לפרש דברי הגמ' שם (קמז:) דפריך שם על הא דאמר רבא אמר ר"נ ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום כו' והא אמר רבא אמר ר"נ ש"מ שאמר תנו הלואתי לפ' הלואתו לפ' אע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה. והנה הראשונים נדחקו בזה דהא יורש יורש נמי דירת בית ופירות דקל. ועיין בתוס' דדחקו בזה והגהת מרדכי בסוף ב"ב הביא בשם הראשונים ראי' מזה דדבר שאין בו ממש אינו יכול יורש ליורשה. ולפע"ד היה נ"ל לפרש דברי ר"פ הואיל ויורש יורשה היינו מה שהאב מוריש בן בין הבנים דהא הלואה יכול להוריש בן בין הבנים אבל דירת בית בלבד ופירות דקל בלבד אינו יכול להוריש בן בין הבנים. משום דדירה אין בה ממש ופ"ד הוה דשלב"ל. ומשום דלפי מאי דקיי"ל כריב"ב מתנת ש"מ כירושה שויא רבנן היינו כירושת בן בין הבנים. דדוקא כל מה שהאב מוריש לבן בין הבנים הוא דיכול ליתן במתנת ש"מ אף לאחר כנ"ל: סימן יג כבוד י"נ הרה"ג כו' מו"ה יצחק נ"י הגאב"ד דק"ק טורעץ

ע"ד שאלתו בראובן שתבע משמעון מנה מעסק המסחר שהי' ביניהם ונתחייב שמעון שבועה בב"ד והפך שמעון השבועה על ראובן. ואח"כ עברה שמיטה ורוצה שמעון לפטור א"ע מלשלם את המנה משום טענת השמיטה. וכת"ר פלפל בזה אם שייך בזה טענת השמיטה כיון שהמנה היא התביעה מעסק המסחר שביניהם. והאריך בדברים נכונים מה שראוי לפלפל בהם. אך לפ"ד בנ"ד א"צ לכ"ז וכמו שאבאר

הנה ברמב"ם ה' שמיטה פ"ט ה"ח איתא וז"ל הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת עכ"ל. והראב"ד השיג ע"ז וז"ל הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עומד בכפירתו אינו מו משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים כו' שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתני' דשבועות קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו כו' עכ"ל. והכ"מ כתב דיש לתרץ דברי הרמב"ם כמו שכתב הר"ן בפ' הנשבעין דבמתני' עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וס"ד אמרינן כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטת כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ"ל. והנה הג"ת בשער מ"ה ח"א הקשה ע"ז וז"ל וקשה לי דלפי"ז אין השביעית ממש בעצם היא היא המשמטת השבועה עצמה מצד שינהוג דין השמיטה בשבועה גופה. אלא פטור השבועה אחר השביעית בא מאליו במקרה מוכרח מה"ד מפני שהמקצת שבא עלי' הכפירה נעשה חוב בפני עצמו והוי אידך כופר בכל כיון שנפטר מהמקצת שהודה ודמי להילך וא"כ היכי אמרינן דהשביעית משמטת את השבועה ודרשינן לי' מזה דבר השמיטה שמוט אפי' דבור משמטת דמשמע דאיצטריך קרא וילפינן מיני' דגוף השמיטה מצד עצמה משמטת הדבור עצמו. וכ"ש באידך דרשא דלא יגיש לא לשלם ולא לישבע. וזה אינו אלא גרמא בעלמא ובלאו קרא הוה ידעינן דאין מקום לשבועה עכ"ל

ונכדי האברך החו"ב בצלאל שי' תירץ זאת בטוב טעם ודעת דאי לאו קרא דגלי דשביעית משמטת השבועה בודאי הו"א דחייב לישבע על הכפירה אף לאחר שמיטה כיון דעצם הכפירה אינה משמטת. ואי משום הודאה דנשמטה בשביעית מטעם זה לא היה פטור על השבועה דנתחייב מקודם בב"ד דשמיטה לא עדיפא מאם היה משלם אח"כ מעות מזומן מ"מ צריך לישבע על הכפירה ודוקא אם משלם בעת התביעה ואמר לו הילך אז הוא דפטור על הכפירה. לכך צריך קרא דמ"מ פטור על השבועה מן התביעה דקודם שביעית אף שהוא חייב ממון על הכפירה אם הודה אח"כ. וזהו מטעם גזה"כ דאף הדבור שבא מכח הודאה נמי נשמט. והא דהוצרך הר"ן לאוקמי זאת דוקא במודה במקצת כיון שגם לפי דעתו ע"כ צ"ל דזהו מטעם גזה"כ א"כ אמאי לא נימא נמי דאף בשאר שביעה כגון בשבועת ע"א נמי פטור מן השבועה מטעם גזה"כ אף שמן הממון לא נפטר. משום דקשה להר"ן כיון שמן הממון לא נפטר אם הודה או באו עדים אח"כ. א"כ ה"ה אם בא ע"א דודאי צריך לישבע ע"ז. א"כ אף שבא העד קודם השביעית אמאי לא ישבע אף אחר השביעית מחמתו ומאי נ"מ אם בא העד קודם שביעית או לאחר שביעית. לכך קאמר הר"ן דהקרא איירי דוקא במודה במקצת וכיון שנשמטה בשביעית ההודאה שהיתה קודם השביעית וגם השבועה שבאה מחמתה אחר השביעית א"א להשביעו אף שאם יודה יתחייב כיון שאז הוא כופר בכל. ודבריו נכונים המה

אך דקשה לפי"ד הר"ן דא"כ אמאי אמרינן שם לוה ממנו ערב שביעית ובמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתי שביעית ואפקעתי' כו'. ועיין בר"ן דגירסתו הי' בגמרא ואפקעתי' לשבועתא אלמא דכפר קודם השביעית. א"כ אמאי לא מצי לגלגל לאחר שביעית כיון דעצם הממון לא נשמט בשביעית כיון שכבר כפר קודם השביעית כמו בע"א לדברי הר"ן. ומצאתי להרשב"א בחידושיו דכתב וז"ל אלא דק"ל מדאמרינן לעיל לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נפשה לו שותף או אריס אין מגלגלין דאתי שביעית ואפקעתי' לשבועה כלומר דממון אין כאן אעפ"י שכופר ונוכל