מלבושי יום טוב חלק ב שפא

מפורשות בפסקי הגאונים אין צריך עתה לבא לבארם כו' עכ"ל. דכוונתי' הוא דאף לאחר שהשתמשו בזה הפקדון א"כ הוא מיקרי בע"ח. מ"מ יש בידו פסקי הגאונים דהוא קודם לכל הבע"ח. משום דזה לא גרע מפלגא מלוה דעסקא. ואפשר דזה ג"כ כוונת הח"מ שם. ויעויין בקונ"א בהפלאה סי' ק"ב דכתב על הח"מ ועיין בחו"מ סי' מ"ז בש"ך דס"ל דמעות פקדון הו"ל כמלוה כיון שיכול להוציאה כשאין צרורין וחתומין וצ"ע בתשו' מהרי"ו שם מפורש דמיירי במעות ואפ"ה פשיטא לי' דפקדון צריכה להחזיר ע"ש עכ"ל. וכן כתב הגאון בעל ב"מ. ולפע"ד יותר יש ללמוד מדברי מהרי"ו ומהרי"א דאפי' לאחר שהשתמש נמי הוא קודם לכל הבע"ח. עוד כתב שם הב"מ דראיות הח"מ הכא מעסקא אף דאפשר לדחותה שאינו דומה לפקדון שמותר לו להוציא להש"ך מ"מ על הש"ך כו'. אבל לפי מש"ב אין שום חילוק בין פלגא מלוה דעסקא למעות מותרין דפקדון דבודאי במעות פקדון אף דמותר להשתמש בהן מ"מ אסור למשתי בהו שכרא ואינו מותר אלא לעסוק בהו בלבד כדי להרויח בהן וכמשב"ל. ולכך פסקו המהרי"ו ומהרי"א דבעל הפקדון קודם לכל הבעה"ח אפי' לאחר שהשתמש ואל תשיבני מברייתא שהובא בב"מ (מג.) ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר הא לדברינו אם הוציא על שאר צרכיו הוה ש"י בפקדון ואין לו רשות ע"ז א"כ בזה לא מעל הגזבר כיון דע"ז לא נתן לו רשות א"כ האיך קאמר הברייתא אם הוציא דמשמע גם על שאר צרכיו דז"א דהא באמת לשון הוציא שייך נמי אם הוציא על קניית סחורה או החליפם. אך לשון שימוש משמע דיקא רק לקנות בהם סחורה או להחליפם ולא על שאר צרכיו וכיון דנקט מעיקרא לישנא דשימוש לא איכפת לי' להתנא מה דנקיט אח"כ לשון הוציא

אח"ז דקדקתי היטב בדברי המרדכי סוף פ' המפקיד וראיתי דשם מבואר להדיא כדברי דכתב שם דהיכא דהפקיד אצלו מעות מותרין והלוה לעכו"ם על משכן לאו פושע הוא. אבל היכא דהלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא. א"כ מוכח להדיא דס"ל דאינו רשאי לעשות בהן כל צרכיו כמו בשאר מלוה דעלמא רק דמותר לעסוק בהן באופן שיהא המפקיד בטוח במעותיו בכל עת שיבוא. ולכך אם הלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא. אבל אי אמרינן דזה דמי לשאר מלוה דעלמא א"כ לא שייך לומר דפושע הוא ע"ז כיון דרשאי לעשות בהן כל מה שירצה. וגם אמאי כ' שם המרדכי דאם קדם ושילם זכה הנפקד בהרבית. ואם לאו שייך להמפקיד כיון דרשאי לעשות בהן כל מה שירצה, א"כ מה שייכות המפקיד להרבית שעלה ביד הנפקד דהא זה דמי כמו שהלוה מעות שלו. אבל לפי"ד דאינו רשאי לעסוק בהן רק באופן שיהא המפקיד בטוח בכל עת שיבוא ויקבל הן או תמורתם. וגם הוא קודם בתמורתם לשאר הבע"ח א"ש דברי המרדכי שם. וגם דברי הט"ז בחו"מ סי' רצ"ב שמישב שם מה שהקשה הסמ"ע בסי' פ"א על הא דס"ל להרא"ש אם אמר לו אתן לך ריוח מכאן ולהבא לא הוה אלא דברים בעלמא. והכא פוסק הרמ"א בשם המרדכי דאם אמר הנפקד להמפקיד אני אתן לך ריוח מכאן ולהבא חייב ליתן לו. ומחלק בין חוב לפקדון אפי' במקום שמותר להשתמש. דחוב שנתן להוצאה אעפ"י שהגיע ז"פ וזה מעכב מ"מ אינו עושה איסור בזה. אבל בפקדון כיון שהמפקיד תובע פקדונו ואמר שרוצה להרויח מאז אסור להשתמש בהן ולכך אם הרויח בהן חייב לשלם גרם ההיזק מה שבטל כיסו של חבירו א"ש לפי"ד שבארנו דמעות פקדון אף שמותר להשתמש בהן מ"מ לא נתן להוציא על שאר צרכיו לכך מיד כשתבע מחויב ליתן לו הן או תמורתם ואסור לעכבם. ולכך אם עכב תמורתם והרויח בהן חייב ליתן לו הריוח. אבל אי אמרינן דמותר להוציא על שאר צרכיו כשאר מלוה והוא אינו שייך כלל לתמורתם והוא שוה לשאר בע"ח כדעת גדולי האחרונים אין שום מקום לדברי הט"ז מה שמחלק בין חוב לפקדון כיון דגם בפקדון לאחר שהשתמש הוה כשאר מלוה לפי"ד

ולפי דברינו אלה דמעות מותרין אפי' לאחר שהשתמש בהן לא גרע מפלגא מלוה דעסקא א"כ לפי מה שהסכימו גדולי האחרונים כשיטת הרדב"ז דפלגא מלוה דעסקא אינה משמטת כיון דאם מת אינה נעשה מטלטלין אצל בניו. א"כ ה"ה גבי מעות מותרין אפי' לאחר שהשתמש בהן נמי אינה משמטת אפי' אם נאמר דלאו בתר מעיקרא אזלינן דבא לידו בתורת פקדון אלא בתר בסוף אזלינן ועתה הרי היא מלוה ביד הנפקד מ"מ אינה משמטת משום דהתמורה בעד מעותיו משועבדת לו וכן מותר לכנוס לביתו למשכנו נמי מטעם זה. ואם הוציא על שאר צרכיו ודאי אינה משמטת כי ע"ז לא נתן לו רשות והוה ש"י בפקדון. וע"כ מותר לכנוס לביתו למשכנו

אך לכאורה יש סתירה לדברינו אלה מדברי הרמב"ן הובא בש"מ שם (מג.) וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן פ' השואל המשאל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי יהא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקיעה ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אא"כ כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפי' מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי ואפשר שאם חזר בע"ה ואמר לשולחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזה איסור שע"מ להוצאה נתנם לו ומלוה נינהו ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה וה"ה לאונסין כמלוה גמורה לדעתי' דרב עכ"ל. ואם נאמר כפי דברינו דבמעות מותרין אינו יכול להוציאם לשאר צרכיו וצריך להעמידם בעסקא כדי שיהא בידו בכל עת שיתבענו א"כ קשה דאמאי ס"ל להרמב"ן אם נאמר דלר"ה יכול להחליפם במעות אחרים קודם שהשתמש אם קדשה בהן אינה מקודשת משום דהוה כמלוה גמורה הא רש"י כתב בקדושין (מז.) דלכך המקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה נתנה. הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענה וכיון דלהוצאה נתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי עכ"ל. א"כ הכא במעות מותרין כיון שצריך להעמידם תמיד בעסקא ולא להוציא על שאר צרכיו א"כ אמאי אם קדשה בהן אינה מקודשת. ולפי"ז נראה דיכול לקדשה בהן אפי' לאחר שהשתמשה בהן וכ"ש קודם שהשתמשה. אך אפשר לומר דהרמב"ן ס"ל כדעת מהר"ם הובא בתשו' מיימוני ה' משפטים סי' י"ב דס"ל דגם אם קדשה בפלגא מלוה דעסקא אינה מקודשת אע"ג דמחוייב להעמיד תמיד בעסקא מ"מ שם מלוה עלי' ואינה מקודשת. ודלא כפי מה שנראה מדברי רש"י. א"כ אפשר לומר דגם הרמב"ן ס"ל כפי מה שהוכחנו מדברי המרדכי דמעות מותרין מחוייב להעמיד תמיד בעסקא מ"מ אינו יכול לקדשה כיון דשם מלוה עלי'

אמנם מדברי הרא"ש בב"מ פ' הזהב סי' י"ג נראה דלא ס"ל הכי. דכ' שם אם מותר להשתמש במעות המקח או לא נוכל לומר דזה תלוי אם מעות קונות ד"ת אם לאו. וכמש"כ התוס' שם (מג.) מאי איריא כו' אח"כ מסיים שם ומיהו בחלוק פסק זה לא נפקא מינה לדידן לפי מה שפסק ר"ת ז"ל דאנן חשובין כשולחני לפי שרוב עסקינו בריבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אעפ"י שלא נגמר המקח עכ"ד. וזה ודאי נראה דאי אמרינן כיון דמעות קונות ד"ת ע"כ מותר להשתמש במעות המקח משום דהוה שלו ממש ה"ה דמותר להוציא על שאר צרכיו ואפי' למשתי בהו שכרא. וכן איתא להדיא שם בדברי הרי"ף מה שהביא בשם רב האי גאון דמותר לאפקינון בכל מאי דבעי וכן איתא להדיא בתשו' הגאונים הביא הב"י בסי' קצ"ח יעו"ש. ואם איתא דהרא"ש סובר דמעות פקדון אינו רשאי למשתי בהו שכרא א"כ אמאי כתב דאין חלוק בפסק זה לדידן דחשיבי כו"ע כשולחני הא יש