מלבושי יום טוב חלק ב שפ

הוא דגם הכא יש לתרץ לשון השטר דאין כוונתי' לעבור על ד"ת אבל ודאי היכא דהתנה להדיא דנותן לו רשות לכנוס לביתו למשכנו בלא רשות ב"ד אף שיהא שם ב"ד ודאי דרשאי משום דזה הוה תנאי שבממון ותנאי' קיים. אבל באמת נראה דהכא לא דמי כמו שהתנה עמו. אך מה שכתבתי בפשיטות דשביעית אינה משמטתו ומותר לכנוס לביתו למשכנו הוא מטעם אחר. דסברתי היה בזה כיון דמתחילה בא לידו המעות בתורת פקדון ולא לשם הלואה ע"כ אין שביעית משמטתו ומותר לכנוס לביתו למשכנו. ולמדתי זאת מדברי המרדכי בסוף פ' המפקיד דס"ל דגבי מעות מותרין אם השתמש בהן ורוצה לתת ריוח להמפקיד מותר. וכן משמע בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב ס"ז בהגה' כמש"כ שם הסמ"ע. וע"כ הטעם הוא כיון דמתחילה בא לידו בתורת פקדון לכך אין דינו כמלוה לענין רבית אף לאחר שהשתמש. א"כ ה"ה לענין שביעית ולמשכנו אין דינא כמלוה. כך הי' נראה בעיני. אבל כעת התבוננתי בזה וראיתי דגם דינא של המרדכי דמתיר לתת ריוח אם רוצה אף לאחר שהשתמש לאו כו"ע מודים בזה. והרא"ש ודאי לא ס"ל הכי דהא גבי הכיר שאינו שלו כתב הרא"ש דלכך אין לו שבח משום דאי הוה יהיב לי' שבחא מיחזי כרבית אע"ג דזוזי לרב הוה כפקדון מ"מ לאישתמושי יהיב ניהלייהו והוי כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו ואפי' פירש לו השבח לא יהיב לי' מידי. והא הוא בעצמו ס"ל דהכא דמי ממש למפקיד מעות מותרין כמשב"ל. ואם איתא דס"ל דמותר לתת ריוח אח"כ במפקיד מעות מותרין א"כ אמאי אסרינן הכא ליתן בעד השבח משום דמיחזי כשכר מעותיו כיון דשכר מעותיו גופא נמי מותר ליתן אם ירצה לתת לו חלק מן הריוח שהרויח בהן כיון דמתחילה בתורת פקדון בא לידו. א"כ כ"ש דמותר ליתן לו בעד השבח מה שלפי האמת אין זה ריבית כלל והאיך שייך למיגזר בזה שלא יאמרו שנותן לו שכר מעותיו כיון דשכר מעותיו גופא אין בו איסור רבית. אלא ודאי דהרא"ש ס"ל דאף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ לאחר שהשתמש בהן הוי מלוה ממש ויש בזה איסור רבית דלא כדעת המרדכי. והמרדכי נראה דס"ל כדעת התוס' דאם כתב לו אחריות יש לו שבח ולפי"ד ע"כ צ"ל דהא דשבח אין לו הוא לאו משום איסור רבית אלא מה"ד אין לו שבח. וכן הוא דעת הראב"ד דלכך קאמר לישנא דפקדון דאם כתב לו אחריות מותר לקבל בעד השבח. ועיין ביו"ד סי' קע"ז סי"ט. וצ"ע האיך כוונתי' אם כוון לדברי המרדכי הללו ומיירי אף במקום שמותר להשתמש מותר לתת ריוח אח"כ אם ירצה. או כוונתי' לדברי השו' הרשב"א ושם מיירי להדיא במקום שאסור להשתמש ולכך מותר לתת לו ריוח אח"כ אם ירצה כיון דלא נתן לו כלל לשם הלואה. אבל במקום שמותר להשתמש א"כ הרי נותן לו לשם הלואה אם ירצה להשתמש אסור ליתן לו ריוח אח"כ אף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ עתה הרי מלוה היא בידו. ונפלאתי מה שלא בארו האחרונים להדיא זאת. ואם נאמר כמו שהוכחנו מדברי הרא"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א דבמקום שמותר להשתמש אף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ הוי כמלוה ממש לענין איסור רבית א"כ אפשר דלפי דעתם גם שביעית משמטתו וכ"ש דאסיר לכנוס לביתו למשכנו דלאו בתר מעיקרא אזלינן דבא לידו בתורת פקדון. אלא בתר בסוף אזלינן

אמנם כעת נ"ל לדון בדבר חדש אף שלא נראה כן מגדולי האחרונים כי לפעד"נ דהא דשולחני או חנוני אם הפקיד אצלם מעות מותרין מותר להשתמש בהן לא שמותרין להוציאם על כל צרכיהם דבזה ודאי לא עדיפא מבעה"ב. רק דמותרין להחליפם או לקנות בהם סחורה להשתכר. כי אמדו חכמים כיון שהפקיד אצלם מעות מותרין והוא יודע שהם צריכין תמיד למעות לקנות סחורה או להחליף ובטוח הוא שבכל עת שיבא לקבל מהם בחזרה יחזירו לו כיון שהם או תמורתם קיים ע"כ נותן להם רשות להשתמש במעותיו היינו לקנות סחורה או להחליף. אבל להוציא על שאר צרכיהם נראה דאסור ומיקרי ש"י בפקדון דבזה לא עדיפי חנוני ושולחני מבעה"ב. ולכך קאמר המשנה מותר להשתמש. ולא קאמר מותר להוציאם משום דאין להם אלא היתר שימוש בלבד וכן גבי מוצא אבדה שהתירו חכמים להשתמש בדמי אבדה לא התירו אלא בכה"ג כדי שבכל עת שיבא בעל האבדה יכול לקבל מעותיו כיון שהם או תמורתם יהי'. ואפשר לומר לכך קאמר הגמרא והוה שואל עלייהו ולא קאמר והיה לוה עלייהו כמו שהקשו שם התוס'. משום דאי הוה נקיט לוה הוה משמע דמותר להוציאם גם על שאר צרכיו [אך מכבר ישבתי קושית התוס' ע"פ דברי רש"י שבת (קמח.) דהלואה הוא סתם ל' יום. אבל שאלה ניתן לתבוע בכל עת שירצה. וכן מצאתי בבעה"ת שער מ"ז שמישב כן בשם הרמב"ן דמש"ה נקט גבי הכיר שאינו שלו לישנא דפקדון ולא קאמר לישנא דהלואה] ומחמת זה נ"ל דאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. כי כל מה שקנה בדמים הללו או החליפם המה משועבדים להמפקיד וזה עדיף מעסקא דפלגא מלוה דהוי סברי נהרדעי שם (קד.) דאפי' למשתי בהו שכרא שפיר דמי דלכך קרי לי' מלוה. וכן רב אידי בר אבין ס"ל דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו. ואנן לא קיי"ל כוותייהו. אבל הכא גבי פקדון כו"ע מודים דאסור למשתי בהו שכרא א"ב אינו עשה מטלטלין אצל בניו אם ידוע שזהו חליפי מעותיו. וכן הוא קודם לגבות מהם משארי הבע"ח

אך ראיתי לגדולי האחרונים דלא סברי כן דבסי' צ"ט בש"ך סק"ב כתב שם דבפלגא מלוה דעסקא הוא שוה לשאר בע"ח. וכן כתב דאם הביא ראי' שהפקיד אצלו מעות מותרין לא מהני כיון דיש לו רשות להשתמש בהן הו"ל לוה עלייהו ושוה לשאר בע"ח. והאחרונים השיגו על הש"ך שם דהא כ' הרי"ף והרמב"ם הרא"ש דאף בפלגא מלוה אם יש ראי' דהעסק זה הוא מעסקא שלו אפי' בפלגא מלוה הוא קודם לשאר בע"ח. וכן במעות מותרין השיגו עליו דאמאי ס"ל דאפי' קודם שהשתמש הוא שוה לשאר בע"ח. אבל לאחר שהשתמש בזה נראה מדבריהם דמודים לדברי הש"ך דהוא שוה לשאר בע"ח. אבל לפעד"נ דאינו כן דאם ידוע דזו הסחורה קנה במעות שהפקיד אצלו הוא קודם לשאר בע"ח. וראי' גדולה לדברינו אלה מתשו' המהרי"ו סי' ל' דכתב שם דאפי' למאן דס"ל דאם תפסה האשה מטלטלין בעד כתיבתה אין מוציאין מידה ה"מ הלואה בעלמא. אבל בנ"ד כיון שהיא עצמה מודה כי הרי"ג זהובים באו בפקדון ליד בעלה כיון דפקדון הוי בהא ליכא מאן דפליג דבע"ח קדים ואפי' תפסה מוציאין מידה עכת"ד. והובא זאת בשו"ע אה"ע סי' ק"ב ס"ב בהגה'. והא ההם השתמשו בזה הפקדון כמו שמבואר שם באותה תשובה דמחייבה המהרי"ו לפרוע מטעם אחר. דכתב שם אבל האי איתתא מ' חנה כיון שבידה היה הממון והיא היתה נושאת ונותנת בו והיתה מרווחת עמו כו' עכ"ד. ואם איתא כדברי האחרונים הנ"ל דלאחר שהשתמש בהן דינא כשאר בע"ח האיך חייבה המהרי"ו מקודם לפרוע מטעם שהודה בעצמה שבא לבעלה בתורת פקדון הא לאחר השימוש חזר להיות כדין מלוה על בעלה. אע"כ צ"ל כמש"ב דבפקדון אפי' לאחר שהשתמש דינא כמו פלגא מלוה דעסקא ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו וגם הוא קודם לכל [וכעת מצאתי בש"ע עם בה"ט סי' מ"ז נדפס הג"ה מהג' מו"ה עוזר וכתב בפי' כדברי.] ונראה דזה היה פשוט להמהרי"ו ולכך כתב דזה אין צריך לפנים ונראה דגם הרמ"א שהביא דברי המהרי"ו הנ"ל להלכה בא להשמיענו דאפי' במעות מותרין נמי לא מהני תפיסתה לא מיבעי קודם שהשתמש דודאי לא מהני תפיסתה. ודלא כדעת הש"ך. אלא אפי' לאחר שהשתמש והחזירן למקומן או שידוע מה שקנה בהם נמי לא מהני תפיסתה. ונפלאתי על הגר"א דכתב על דברי הרמ"א הללו דזה אינו צריך לכתוב. דלפע"ד דברי ברורים הם דזהו כוונת הרמ"א. וכן נראה דזה היה ג"כ כוונת המהרי"א [שהג"ה נובע ממנו] דכתב שם בסי' ר"ס וז"ל ואם נפשך לומר שמ"מ כתובתך קודמת לבע"ח גם ע"ז יש תשובות ישרות נוכחות