מלבושי יום טוב חלק ב שעח

הודאה וכדבריו בנ"י לפי דעת כת"ר. ומוכרח מדבריו בספר הזכות דאף בפוטר עצמו מכלום עכ"ז בעינן דוקא ביעותותא דתפיסה שלא בעדים עכ"ל. אין מקום לתמיהתו כלל וכלל דהא מה שכתבתי דבפוטר עצמו מכלום ס"ל להרמב"ן דמהני ביעותותא אף כ"ד דהיינו תפיסה בעדים זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל כמ"ד דפוטר עצמו מכלום אם הודה ואח"כ ב"ע חייב משום דאמרינן דהוא בא לפטור א"ע לכך הודה. ולדידי' ודאי איכא למימר דהיכא דהודה מחמת איזו ביעותותא לא מהני הודאתו לפטור א"ע היכא דפוטר עצמו מכלום. אבל לפי המ"ד דס"ל דמודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אפי' בפוטר עצמו מכלום לדידי' ודאי לא מהני ביעתותא כ"ד לחייבו אפי' בפוטר עצמו מכלום אלא דוקא היכא דאיכא ביעותותא גדולה דהיינו תפיסה שלא בעדים כדמוכח שם (ע"ה.) להדיא דאמר ר"א מתני' וברייתא נמי דיקא כו' ברייתא דתניא ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי כו' ניתני או גנבתי או טבחתי ומכרתי אלא הא קמ"ל טעמא דאמר גנבתי הוא דחייב עצמו בקרן דפטור כו'. ואם נאמר דאף למ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע כטור נמי איכא לחלק בין היכא דאיכא ביעותותא כ"ד או לא. א"כ אין ראיה משם דלכך לא מצי למיתני היכא דפוטר עצמו מכלום משום דשם מהני ביעותותא כ"ד. אלא ע"כ דלהך מ"ד לא מהני ביעותותא כ"ד לחייבו אפי' בפוטר עצמו מכלום. א"כ ממילא מסולק השגת כת"ר מעלי דהא דברי הגמרא דב"ק שהביא הרמב"ן ראיה משם על תפיסה שלא בעדים אזלי לפי המ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אפי' בפוטר עצמו מכלום וכן כתבו שם התוס' ד"ה אי תם כו'. וכן פירשו כל הראשונים וכיון דלדידיה לא מהני ביעותותא כ"ד א"כ תפיסה בעדים דהו"ל ביעותותא כ"ד ודאי דלא מהני. אלא תפיסה שלא בעדים דהוי ביעותותא גדולה ובביעותותא דכה"ג כו"ע מודים דמהני וא"כ שפיר הביא הרמב"ן ראיה משם דביעותותא דכה"ג מהני אפילו היכא דחייב עצמו בקרן. כיון דהוי ביעותותא גדולה דמהני אפי' למ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אע"ג דלא מהני לדידי' ביעותותא כ"ד לחייבו מ"מ ביעותותא כה"ג מהני. א"כ ה"ה לדידן אפי' שחייב עצמו בקרן וזה ברור

עוד האריך כת"ר להביא ראיה דהשגת הראב"ד על הרי"ף הוא הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם והרז"ה. דלא כדברי. מחמת שנמצא לפעמים שהראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם רומז שכבר השיג על הרי"ף בזה. גם אנכי ידעתי מזה ואדרבא מזה מוכח כדברי. דלולא זאת היה אפשר לומר דהראב"ד סמך על מה שכבר השיג על הרי"ף בזה [כמש"כ כת"ר] אך מאחר שמצינו שלפעמים השיג על הרמב"ם ורומז להשגותיו על הרי"ף א"כ נראה דלא רצה לסמוך ע"ז מפני שאולי יראה הרואה שלא השיג על הרמב"ם יאמר שחזר מדבריו שהשיג על הרי"ף. א"כ האיך הניח בהרבה פעמים מלהשיג על הרמב"ם אף שכבר השיג על הרי"ף בזה. וזה ודאי דבר שא"א לומר שבאמת חזר מדבריו בכל הני מילי שהשיג על הרי"ף ולכך לא השיג על הרמב"ם וראיה גדולה לזה מכל הראשונים שהביאו דברי הראב"ד לדינא ולא התעורר אחד מהם לומר דחזר בהו הראב"ד כיון דלא השיג על הרמב"ם בזה. אלא ע"כ כמש"כ דהשגת הראב"ד על הרי"ף שחיבר הרמב"ן עליהם ספר הזכות הוא מראב"ד אחר. אך גם הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם והרז"ה השיג ג"כ על הרי"ף במקום אחר ולכך נמצא שרומז עליהם. ועוד ראיה לדברי מהא דמצינו בהל' אשות פ' כ"ד ה"ב דכ' שם הראב"ד וז"ל הרב ז"ל כתב כן ותמהני עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת עכ"ל. ונראה להדיא דלא השיג רק על אילונית בלבד: אבל באלמנה ושניה שלא הכיר בה מודה להרמב"ם דיש לה תוספת כמו דצריכה גט כיון דלא חקר ולא דרש ממנה כמש"ב בספרי מלבושי יו"ט חלק אה"ע סי' א' יעו"ש. ובהשגותיו על הרי"ף מצינו להדיא דהשיג עליו גם על אלמנה שלא הכיר בה אמאי יש לה תוספת. ועיין בריטב"א ור"ן דכתבו להדיא דלפי"ד ה"ה בשניה שלא הכיר בה נמי אין לה תוספת. וכן נראה בהשגותיו על הרי"ף. אלא ודאי ע"כ צ"ל דהוא ראב"ד אחר. וגם מה שדחק כת"ר לישב דברי הראב"ד בה' עבדים ורוצה לומר דמש"כ הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנסות אלא במי שמחסרו ממון קאי גם על זה"ז כמש"פ אך זהו רק בקנס דרבנן. לפ"ד רחוק לומר כן בכוונתיה כיון דסתם וכתב אין בקנסות תפיסה מועלת כו'. ולא הזכיר כלל קנס דרבנן. אע"ג דהוא איירי שם בקנס דרבנן מ"מ כיון דבקנס דאוריי' מודה דמועלת תפיסה בזה"ז אפילו ביותר מכדי נזקו א"כ הו"ל להזכיר בהדיא כיון שהוא קנס דרבנן אין תפיסה מועלת ביתר מכדי נזקו ולא הו"ל לסתום הדברים. ועוד האיך אפשר לומר כפי' כת"ר בדעת הראב"ד דהוא אזיל לשיטתי' בפירושו במה דהשיג על הרי"ף בב"מ (לז.) והובא בש"מ. הא הראב"ד בעצמו לא השיג בהל' גזלה ואבדה פ"ד ה"ט על דברי הרמב"ם דפסק כר"ע א"כ ש"מ דהודה לי'. אלא ע"כ דהראב"ד שהובא בש"מ הוא הראב"ד שהובא בס' הזכות דהשיג ג"כ על הרי"ף כדברי' אלה שהובא בש"מ

ומדי עיינתי בזה נתקשיתי בדברי הרמב"ן בספר הזכות סוף כתובות דהשיג הרמב"ן על דברי הראב"ד הללו וכתב חס לי' למרן ז"ל דנימא הכי שהרבה דברים דנו אותם חכמים משום פשיעה וקנס שלהם ואינן בכלל ד"ק אלא נגבין בבבל שלא אמרו אלא בממון הכתוב בתורה כגון ל' של עבד כו'. ולכאורה הא הראב"ד שפיר השיג על הרי"ף כיון דהוא בעצמו ס"ל כדברי הגאון גבי המוכר עבדו לעכו"ם דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בחו"ל לא. אלמא ס"ל דכל קנסות דרבנן דינם כקנסות של תורה. א"כ האיך פסק דמחוייב להחזיר לכל או"א כר"ע משום קנס כיון דקנסות אין דנין בזה"ז. ובאמת הרא"ש השיג שם על דברי הגאון וכתב תמהיתי מאי ענין זה לקנסות שאין גובין אותו בבבל דזהו דוקא בקנסות של תורה וזהו על דרך הרמב"ן. אך דעת הרי"ף בעצמו נראה דהוא ס"ל לחלק בין היכא דאמרו חכמים להדיא דקונסין אותו כך וכך אף דהוא קנס דרבנן מ"מ דינא כקנסות של תורה. אבל היכא דלא הזכירו כלל בדבריהם דקונסין אותו אלא אמרו דהדין הוא כך וכך אף שזהו מחמת קנס בזה הוא הדין דגם בזה"ז גובין אותו. [ידוע הוא לכל והמפורסמות אינן צריכות ראי' כי כ"ז היא לדרשא ולפילפול. תורה היא וללמוד אנו צריכים אך למעשה בזמנינו ובמדינותינו נוהגים כמנהג המדינה ודינא דמלכותא דינא]. אכן דברי הרמב"ן צ"ע דנראה מריש דבריו דס"ל לחלק בין קנם של תורה לקנס דרבנן. וזהו כנגד דעת הרי"ף. ויותר נראה מהא דכתב שם הרמב"ן להדיא דגם הא דקנס ר"ל דהמבזה ת"ח צריך ליתן ליטרא דדהבא נוהג בזה"ז. וזהו דוקא אי אמרי' **(הגה"ה א"ה ולפי"ד זה היה נעלם במחכ"ת מהל"מ בהל' יו"ח פ"ד הי"ז דכתב שם הרמב"ם וז"ל היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה עכ"ל. וכתב הל"מ דבדברי הראב"ד יש שני פירושים דברי הה"מ דס"ל דאף בהך דמסגי אלוחתא בדיעבד לא פסול. ודברי הטור דס"ל בדברי הראב"ד דבהך דמסגי אלותתא פסול אפי' בדיעבד משום דמנעלו חולצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו. אבל באמת הראב"ד בעל השגות ודאי א"א לפרש כ"א מה שפירש בו הה"מ דאף בהך דמסגי אלוחתא בדיעבד החליצה כשרה. מדלא הזכיר הראב"ד כלל דבזה יש טעם אחר לפסול אפי' בדיעבד. אמנם הרא"ש והטור הם הביאו דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות דהוא ס"ל להדיא דהני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חזי טעמא הוא דהא אמר צריך למידחסיה לכרעי' אי לא דחיס לא מפסלא לה חליצה והאי דקאמר האי מאן דמסגי אלוחתאי דכרעי' לא חליץ אי חליץ חליצתו פסולה וטעמא דמילתא משום דגב הרגל הוא שנקרא רגל ותחת הרגל הוא שנקרא כף הרגל כו' יעו"ש. ע"כ הג"ה:)**