מלבושי יום טוב חלק ב שעו

עצמו בקרן כמש"פ הוא בעצמו דברי הראב"ד. ובשם בודאי לא מהני רק בעיתותא גמורה היינו תפס שלא בעדים דהוה כמו הודה לאחר שבאו עדים אע"ג שנמצאו העדים זוממין דלא מהני הודאתו לפטור אע"ג שחייב עצמו בקרן כמו דאמרינן שם (עה:) אבל בהנ"י קאי הרמב"ן על דברי הראב"ד דאיירי בפוטר עצמו מכלום וע"ז כתב דאף בהודה מחמת בעיתותא דתפיסה בעדים נמי סגי לחייבו. כיון דפוטר עצמו מכלום א"כ נראה דהוא בא לפטור עצמו. ע"כ אפי' בבעיתותא כל דהו נמי מחייבינן אף לרבנן כשבאו עדים אח"כ. וכסברא זו כתב השעה"מ בה' עבדים פ"ה הי"ז לישב קושית היש"ש דהאיך הביא ראי' מדברי ר"א בר"ש דלית הלכתא כוותי' יעו"ש. ועל עיקר דברי כת"ר בישוב דברי הראב"ד שהובא בנ"י ודברי הטור בה' עבדים יש לי לדבר בזה אך כעת אקצר

עוד כתב כת"ר דלפי מה שרציתי לצדד דחייב עצמו בקרן הוא מטעם חזרה קרן לבעלים א"כ נמצא דלמאן דמחייב בהודה ואח"כ באו עדים מחייב נמי אף בחזרה קרן לבעלים א"כ מאי פריך ב"ק (סח:) והרי חזרה קרן לבעלים דילמא סובר כמ"ד מודה ואח"כ ב"ע חייב לפי"ד אין זה קושיא דהא המקשה שם והא חזרה קרן לבעלים הוא סתמא דגמרא והא רב אשי שם (עה.) דייק ממתני' כרב ור"י דהיכא דחייב עצמו בקרן פטור וע"כ ס"ל למתני' דהיכא דחזרה קרן לבעלים פטור ולכך פריך בפשיטות והא חזרה קרן לבעלים

וגם מה דפסיקא לי' לכת"ר דהראב"ד שהובא בס' הזכות הוא הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם ז"ל. לפ"ד נראה ברור דהראב"ד שהשיג על הרי"ף והרמב"ן עשה ע"ז ס' הזכות אין זה הראב"ד שהשיג על הרמב"ם אף שראיתי שכמה גדולי האחרונים חשבו כמו שחשב כת"ר. אבל האמת דאינו וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדיקו. דרוב השגות שהשיג הראב"ד על הרי"ף הראב"ד בעל השגות לא השיג על הרמב"ם אף שהוא עומד בשיטת הרי"ף. וארשום איזה מקומות לדוגמא (א) בתחילת יבמות גבי סוטה פסק הרי"ף דפטורה מן החליצה ומן היבום והראב"ד השיג ע"ז. אמנם הראב"ד בעל השגת לא השיג על הרמב"ם דפסק כהרי"ף. (ב) במוציא אשתו משום ש"ר או משום נדר או משום איילונית דלא יחזיר דפסק הרי"ף דאם כנס אינו מוציא והשיג הראב"ד ע"ז. והרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג עליו. (ג) בדין צרת חלוצתו דפסק הרי"ף כר"י דאין חייבין עליה כרת. והראב"ד השיג ע"ז ופסק כר"ל דחייבין עליה כרת משום דרב אשי קאי כוותי'. והרמב"ם פסק כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ד) גבי סריס אדם אם כרתו לו ביצה אחת פסק הראב"ד הובא בס' הזכות דמותר לבוא בקהל והרמב"ם פסק דאסור לבוא בקהל. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ה) בתחילת כתובות פסק הרי"ף כרבנן דחייב קנס אף בקטנה. והראב"ד השיג עליו והרמב"ם פסק כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ו) לענין שטר אירוסין שכתב שלא לשמה ושלא לדעתה פסק הרי"ף דאינה מקודשת. והראב"ד השיג עליו. והרמב"ם פסק כהרי"ף ולא השיג עליו הראב"ד בזה. ועוד יש הרבה השגות שהשיג הראב"ד על הרי"ף. והרמב"ם פסק כהרי"ף והראב"ד לא השיג עליו. אך נלאתי לרשום אותם. וכן יש להיפך כמה דברים שהראב"ד בעל השגת השיג על הרמב"ם והוא עומד בשיטת הרי"ף. מ"מ לא מצינו שהראב"ד שהובא בס' הזכות השיג על הרי"ף בזה. לדוגמא (א) בה' אישות פי"ז ה"ח גבי מי שמת או גירש ויש לו נשים רבות כו' כתב הראב"ד בהשגת זהו ע"ד הרב ז"ל ואינו מחוור כלל. ובס' הזכות לא הובא כלל שישיג הראב"ד על הרי"ף בזה. (ב) בה' זכו"מ פ"ג ה"ה גבי דבר שאינו מסויים כתב הראב"ד בהשגת זה הדרך הולך ע"ד פירוש הרב ז"ל שפי' במס' גיטין וקשיא לן ממה שאמרו במנחות בית בביתי אני מוכר לך. ובס' הזכות לא הזכיר כלל שהראב"ד יפלפל בזה. וכן יש עוד הרבה בזה ובזה שנראה שאין מסכימין לשיטה אחת. ע"כ נ"ל ברור דהראב"ד שהובא בס' הזכות אין זה הראב"ד בעל השגת. וגם בנ"ד גבי תפיסה נראה מדברי הראב"ד בעל השגת פ"ח ה' עבדים ה"ד דסובר כשיטת הרמ"ה דתפיסה לא מהני בזה"ז אלא דוקא גבי ח"נ דמחסרא ממונא. אבל בשאר קנסות לא מהני תפיסה בזה"ז. דכתב שם וז"ל דאין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שמחסרו ממון. נראה ברור דכונתו דאין תפיסה מועלת בין שרוצה לתפוס מספק ובין שרוצה לתפוס בזה"ז מדכתב סתם דאין תפיסה מועלת בקנסות וע"כ משום דאזיל לשיטתי' דס"ל בפ"ב מה' גנבה כיון דיותר משהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק. וכיון דבזה"ז אין לנו ב"ד לחייבו לכך לא מהני תפיסה לפי שיטתי'. ולא שייך למימר עביד אינש דינא לנפשו כיון דכ"ז דלא חייבו ב"ד אינו חייב כלל. אבל הראב"ד שהובא בס' הזכות אינו סובר כן אלא דתפיסה מהני גם בשאר קנסות. ובזה נסתר מה שהשיג כת"ר עלי ורוצה להביא ראי' מדברי הראב"ד בעל השגת על דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות

עוד כתב כת"ר ומה שהניח דברי השואל להרשב"א בצע"ג לדעתי אינו קושיא כ"כ דהנה זה היסוד דבעינן הודאה בב"ד דוקא מתורתו של הרמב"ן למדנו. אבל מהגמרא אינו מוכח כ"כ כו' אבל לעולם היכא דהוי בדרך הודאה גמורה אף חוץ לב"ד מהני כו' וא"כ אפשר דזה נמי דעת השואל הנ"ל וא"כ בהודה לו והחזיר פשיטא דהוי הודאה גמורה אף חוץ לב"ד עכת"ד עדיין לא ידעתי ישוב לדברי השואל כיון דאנן הודאה על הקנס בעינן ובמה שהודה והחזיר לו החפץ מי לא עסקינן שלא הודה לו על הקנס כלל רק שהוא אומר מצאתי והחזיר דנמי פטור מן הכפל. ועוד דהא מוכח מדברי השואל בעצמו דאף שאם החזיר לו בלא עדים נמי פטור מן הכפל מדהקשה כיון דנאמן לומר החזרתי האיך גנב מתחייב בכפל דהא כל גנב מרשיע את עצמו כיון שיכול לפטור ולומר החזרתי. ואם נאמר דכ"ז שלא החזיר בפני עדים אינו פטור מן הכפל א"כ אפשר לומר דלכך לא הוה מרשיע א"ע שאינו יכול לטעון החזרתי כיון דבעי עדים ע"ז. אלא ודאי דס"ל דאף אם החזיר בלא עדים נמי פטור מן הכפל א"כ קשה מה דאמר השואל דזה לא גרע מאומר בפני ב"ד גנבתי ואח"כ באו עדים הא גרע וגרע. וגם קושית הקצה"ח נמי עדיין לא יתישב מהא דהקדישה בעלים ביד גנב דשם לא שייך מטעם הודאה

עוד כתב כת"ר דמה שתמהתי על דברי הרמב"ן במלחמות מב"ק (קד.) מדקאמר הוי גבי' פקדון אינו רואה שום קושיא מזה דודאי כל פקדון לאו דוקא וכעין דכתבו הראשונים ב"מ (טו:) דקאמר מעות פקדון וכתבו הראשונים שם דלאו דוקא וה"נ דכוותי'. גם בזה אין אני רואה שם תי' על קושיתי. דודאי שם בב"מ שייך לישנא דפקדון אע"ג דדינא כמלוה כיון דמותר להשתמש בהן משום דגבי פקדון גופא היכא דהפקיד גבי' מעות מותרין מותר להשתמש בהן והוה כמלוה לכך שייך לומר ע"ז לשון פקדון. ועוד איכא למימר דלכך קאמר ע"ז לשון פקדון כיון דדינו כפקדון לענין דאין שביעית משמטתי'. וגם מותר לכנוס לביתו למשכנו כיון דלא נתן לו להדיא בתורת הלואה. אבל הכא אי אמרינן דלא יצא מתורת גזלה אף שהודה א"כ האיך שייך למימר ע"ז לשון פקדון כיון דעדיין הוא כגזלה לכל דבר ועוד דע"כ הכא בב"ק דקאמר הגמרא פקדון ודאי כונת הגמרא דהוא כפקדון ממש דהא נראה מדברי הגמ' דרוצה ליתן טעם דלכך בלא נשבע אינו מחוייב להוליכו אחריו למדי או לכה"פ ליתן ליד ב"ד כדי לקיים מצות השבת הגזלה הוא מטעם כיון דהודה מאז יצא מתורת גזלה והוה כמו שהחזיר לידו והוה כפקדון ביד הגזלן וא"כ נראה משם דגם יכול להקדיש. אבל לדברי הרמב"ן דס"ל דאינו יכול להקדיש והוה כגזלה לכל דבר אע"ג דהודה לו לא ידעתי הטעם אמאי אינו מחוייב להחזיר לידו או לכה"פ ליד ב"ד כדי לקיים מצות השבת הגזלה דהא מצות השבת הגזלה היא מצוה ככל המצות וגם ב"ד צריך לכופו ע"ז. ע"כ נ"ל יותר לומר דגם הרמב"ן מודה דמיד שהודה ואומר שרוצה להחזיר לו יצא מתורת גזלה והוה כפקדון דאם נעשה שינוי דממילא אח"כ