מלבושי יום טוב חלק ב שעה

סדר ויקרא פ' כ"ב דמשמע להדיא דטוען טענת גנב לענין כפל והודה לענין חומש ואשם חד דינא אית להו. וא"כ כמו שחייב חומש ואשם בכפירת אחריות ה"נ לענין כפל עכ"ד. הנה מה דפסיקא לכת"ר בפשיעות דאף שהודה לו עדיין הוא באחריות על הגזלן הדבר צ"ע דהא מדברי הגמרא הנ"ל נראה כיון דהודה לו הוה כפקדון בידו וכאמר לו זה יהא לי בידך דמי א"כ משמע דמאז שהודה לו פעור מן האחריות. מ"מ הסברא נוטה דאע"ג דמתורת גזלה יצא מיד שהודה לו ורוצה להחזיר לו היינו דוקא להקדיש יכול מיד. וכן לא מהני אח"כ שינוי דממילא שיקנה הגזלן את החפץ כיון דהוה כפקדון בידו משעה שהודה. אבל לענין אחריות אם נאבד החפץ עד שלא הי' לו להנגזל שהות לקבל מיד הגזלן אחריות הוא על הגזלן כיון דמ"מ לא אמר בפירוש זה יהא לי בידך א"כ במאי נפטר מאחריות. מ"מ מה שכתב כת"ר דכפל דמי לחומש דכמו דגבי חומש חייב בכפירת אחריות גם כפל חייב על כפירת אחריות. בהשקפה הראשונה עלה בדעתי להביא ראי' דאינו כן מדברי התוס' והרא"ש בפ' מרובה דס"ל דכפל אינו חייב על דבר שאינו מסויים בין בגנב ובין בטוען טענת גנב דילפינן משלמה בין לפי' הראשון דבעינן שיהא דבר שבמשקל ובמדה ובמנין ובין לפי' השני דבעינן דומיא דשלמה דאינו חייב על חצי רמון וחצי אגוז א"כ כ"ש אחריות כה"ג דנ"ד דודאי זה לא הוי דבר מסויים דומיא דשלמה לשני הפירושים וא"כ פטור מן הכפל על כפירת אחריות. אבל חומש ואשם ודאי דחייב אפי' על דבר שאינו מסויים לכך חייב נמי על כפירת אחריות. אבל אח"כ התבוננתי בזה דהרמב"ם השמיע דין דדבר שאינו מסויים פטור מן הכפל בין בגנב ובין בטוען טענת גנב ואף שמצאתי דהמהרש"ל ביש"ש עמד בזה על דברי הרמב"ם ותמה עליו. אבל באמת ראיתי דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראב"ד בפירושיו הובא שם בש"מ דס"ל דלכך בגנב וטוען טענת גנב חייב כפל משום דרבי קרא בחד פרטא דכתב גבי גנב וה"ה לטוען טענת גנב. ושלמה דקרא דממעט דבר שאינו מסויים לא קאי אלא דוקא על שבועה דמודה במקצת. ושיטת הר"י מיגש היא דהא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוא דוקא לענין טוען טענת גנב משום דאין מחייבין שבועה אלא על דבר מסויים. וכן פי' הרשב"א בחידושיו בפ' ראשון [אך דבריהם צ"ע דהא שבועה דמודה במקצת מצינו שיהא דוקא דבר שבמשקל ובמדה ובמנין. אבל שבועת השומרין לא שמענו שאין משביעין שבועה זו אלא דוקא היכא דטענו הבעלים דבר שבמשקל ובמדה ובמנין] אבל חיוב כפל גבי גנב חייב נמי על דבר שאינו מסויים א"כ לפ"ד נראה כדברי כת"ר דחייב על כפירת אחריות. מ"מ אף לפי"ז דברי נכונים מה שכתבתי דהיכא דהחפץ בעין מהני הודאתו אף שלא הודה על הגנבה רק שטוען מצאתי אף דאמרינן דחייב כפל על כפירת אחריות מ"מ כיון דהחפץ גופא לא כפר לו והוה כפקדון בידו משעה שהודה לו רק דלא הודה לו על אחריות בלבד א"כ א"א לחייבו כפל כנגד כל החפץ רק כנגד האחריות בלבד. דזה דמי לגנב מאה דינרין והחזיר לו תשעים מקודם שבאו עדים ואח"כ באו עדים ואמרו שגנב מאה דינרין אין צריך לשלם כפל אלא בעד העשרה דינרין בלבד. א"כ ה"נ צריך לשום כמה שוה האחריות וכנגד זה צריך לשלם לו. וכן נ"ל לענין חומש דמחייב על כפירת אחריות אין צריך לשלם החומש רק ממה ששוה האחריות דאין סברא כלל לומר דלחייב לשלם חומש מכל החפץ בעד כפירת אחריות כיון דגוף החפץ לא כפר לו. וגם בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע לו דהסכים המהרש"ל ביש"ש וכן מסיק המל"מ בה' גזלה ואבדה פ"ג ה"ה דאין צריך לשלם לו בעד החמץ אלא אומר לו הרי שלך לפניך ובעיית הגמרא הוא לענין חומש ואשם. נראה ג"כ דאין צריך לשלם חומש אלא ממה שהיה שוה האחריות כד שהחזיר לו החמץ דהא החמץ גופא שכפר לו אינו שוה כלום. אף שמפשטות דבריהם לא משמע כן. מ"מ הדעת נוטה כמש"כ

ז) ועל מה שכתבתי שם דאם לאחר שהודה מצאתי אמרו לו הב"ד צא תן לו דפשיטא דפטור מטעם דיצא מדין גנבה אליבא דכו"ע. כתב כת"ר נפלאתי דע"כ לא קאמרינן דיצא מדין גנבה רק על המעשה דטביחה דאח"כ דשוב אינו גנבה דמיקרי רק גזלן. אבל על חיוב הגנבה דמעיקרא מה בכך שעתה יצא מדין גנבה מ"מ חייב על הגנבה דמעיקרא כל שלא חזרה קרן ליד הבעלים מקודם עכ"ד. לפ"ד הדין אתי. דהא לכך אמרינן דחזרה קרן לבעלים מקודם שבאו עדים דפטור ולא מחייבינן על הגנבה דמעיקרא משום דבעינן דבעת הודעת העדים יהא עדיין בידו דהא כתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה א"כ ה"נ כיון דיצא מתורת גנבה מעת שפסקו הב"ד צא תן לו האיך יכול לחייבו כשבאו עדים אח"כ על הגנבה דמעיקרא כיון דבעת הודעת העדים לא נמצא בידו הגנבה והא כתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה. כיון דעיקר חיוב קנס הוא בעת הודעת עדים וכל שחזרה קרן לבעלים או שיצא מתורת גנבה קודם הודעת העדים א"א לחייבו קנס. ואפשר כיון דהכא הודה לו וגם ב"ד אמרו לו צא תן לו בכה"ג דקבל עליו הדין ורוצה להחזיר לו גם הרמב"ן מודה דמאז הוה כפקדון בידו ויכול להקדישו. ועיין בראב"ד שם דכתב להדיא דהוה כפקדון בידו היכא דב"ד אמרו לו צא תן לו. ועיין בפנ"י דכתב בפשיעות דיכול להקדישו לאחר שאמרו לו ב"ד צא תן לו וכיון דיכול להקדישו והוה כמו שהוא ברשות הנגזל א"כ הוה כמו שחזרה קרן לבעלים ואינו יכול לחייבו כפל אח"כ ע"י הודעת עדים. כנ"ל ברור: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן. סימן ו עוד להגאון הנ"ל

אחדשה"ט. אף שאין הזמן גורם כעת לפלפל בשארי ענינים שאינם נוגעים לה' החג. אכן מחמת שחביבין עלי דברי כתר"ה ביותר כי מצאתיו איש כלבבי להשתעשע ולפלפל עמו ע"כ אכתוב גם כעת לכתר"ה מה שדעתי בזה. ואבוא כעת בקצרה על סדר מכתבו היקר. ואי"ה עוד חזון למועד לבאר דברינו באריכות

הנה מה שהרחיק כת"ר לומר דהראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות ולאו חד גברא אמרינהו. בעיני אין זה דבר רחוק כי לע"ע לא ראיתי שום עצה לישב דבריהם דלא יסתרו אהדדי. ומש"כ כת"ר לישב דדברי הראב"ד שבנ"י הם דברי הראב"ד שברא"ש ושניהם נובעין ממקור אחד. ומה שהובא בנ"י בדברי הראב"ד דלכך מהני הודאה בזה"ז אף בפוטר עצמו מכלום משום דאין מקבלין עדים בזה"ז. זהו מדברי הרא"ה דהשכיל לישב בזה דברי הראב"ד מהשגת הרמב"ן עליו. כת"ד כת"ר. זה לא נ"ל כלל. דהא הביא אח"כ הרא"ה בעצמו ורבינו אומר שאינו נראה שכשם שהוא אומר שאין מקבלין עדים בזה"ז כך הודאתו אינו כלום. א"כ נראה להדיא דהסברא שאין מקבלין עדים בזה"ז אמר זאת הראב"ד והרמב"ן השיג על סברא זו. כי רחוק לומר דהרא"ה אמר סברא זו לפני הרמב"ן לישב דברי הראב"ד כתלמיד הדן לפני רבותיו. ועוד דלפי"ז לא הי' כותב בשם הרמב"ן כשם שהוא אומר. כיון דהראב"ד לא אמר סברא זו להדיא רק הרא"ה רוצה לומר דזהו סברתו. וגם היה צ"ל ורבינו השיב לי ע"כ נלפ"ד דהראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות. אלא זהו דברי הראב"ד בפירושו דהוא אמר דלא מהני תפיסה ומהני הודאה בזה"ז מטעם אחר. וגם ע"ז השיג הרמב"ן ואפשר לישב מה שהקשיתי במכתבי העבר דדברי הרמב"ן סתרי אהדדי כי מדברי הרמב"ן בס' הזכות נראה דהודה מחמת בעיתותא לא מיקרי אלא היכא דתפס שלא בעדים. ומדברי הרמב"ן שהובא בנ"י נראה דסובר דאפי' תפס בעדים מיקרי נמי מודה מחמת בעיתותא. כי בס' הזכות מיירי היכא דחייב