מלבושי יום טוב חלק ב שעג

ב) וזה שהשבתי לו. הנה הספק שנסתפקתי אם אחד מכר חפץ וקבל דמים. ועתה בא בע"ח דמוכר לתפוס. אם יכול לתפוס או לא. מפני שלדעתי נראה דכל כמה דלא הדר המוכר או הלוקח לא עקרו חכמים הקנין מעות שקונה מדאורייתא. ומה שהביא כת"ר ראי' דהא חזינן דהמוכר לא נתחייב על המעות אלא מחמת הלואה. אינו ראי' כלל לפי"ד דבאמת אם לבסוף נתבטל המקח ודאי לא הוי המעות של מוכר אלא משום דהוה לוה עלייהו. אבל אם לבסוף נתקיים המקח נראה דהמקח נתקיים מעיקרא ולא עקרו חכמים קנין המעות. ולכך קאמר רש"י דלר' יוחנן אם קדש האשה מקודשת. ואין כוונת רש"י דאם קדש המוכר עם המעות שבידו דבזה אפשר דגם ר"ל מודה דמקודשת משום דהוה לוה עלייהו. אלא כונת רש"י ז"ל על החפץ שביד המוכר וקדש הלוקח בו ואף שחכמים עקרו הקנין מעות ובזה בודאי יש יכולת בידם דהפקר ב"ד הפקר דוקא אם חזרו לסוף. ומה שנתן לסיטין לא מעל משום דאמרינן לי' החזר ולא תמעול. אבל בקדושין ודאי הוי קדושין שלה מדאורייתא אם לא חזרו לבסוף מהחפץ. ולא אמרינן ג"כ דהאשה לא תסמוך דעתה משום שמא יחזור המוכר משום שארית ישראל לא יעשו עולה סמכה דעתה שפיר. ולפי"ז יתיישב ד' הרמב"ם ה' תרומות פ"ט ה"י דכתב שם דבין מכר ישראל לכהן ובין מכר כהן לישראל בנתינת דמים לבד דאסורה לאכילה תרומה אף דהוא פסק בעצמו דנתן לסיטין לא מעל, משום דהחכמים הפקיעו קנין מעות דאורייתא. ולפי"ד א"ש דלכך אסור להאכילם תרומה משום דלא ידעינן עתה אם יתקיים המקח לבסוף. ולכך נראה לפי"ז דאם המוכר רוצה לקיים המקח ללוקח לא יוכל הבע"ח של המוכר לתפוס מידו. וכן אם רוצה הבע"ח של הלוקח לתפוס מיד המוכר נגד שארי בע"ח והלוקח והמוכר רוצים גם עתה לקיים המקח זכה בע"ח נגד שארי בע"ח. אולם מד' כת"ר נראה דבזה אף אם יחזור הלוקח או המוכר כיון דמ"מ נתחייב לו המעות מדר"נ יכול לתפוס הבע"ת מיד המוכר ולזכות נגד שארי הבע"ח. ולדעתי צ"ע בזה: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

ג) וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל עוד בזה. בענין קנין כסף מאין לנו לחדש סברות מלבנו בלא שורש מהש"ס כיון דחזינן דרבנן הפקיעו הקנין למה נאמר שאם נתקיים נתקיים מעיקרא. ועוד דאין לך נתקיים יותר מאתנן שכבר נתן לה והקדישה והקריבה ומ"מ הוא מותר מטעם הפקעתן. וד' רש"י ז"ל לענין קדושין מטעם אחר הן. דודאי לא היתה תק"ח שיחזיר החפץ בלא דמים. ולא פקע שעבודא דאורייתא מיני' עכ"פ בתורת משכן היכי דקני משכן. וכן יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בה' תרומות פ"ט ה"י: כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה

ד) א"ה הנה מדברי התוס' דע"ז (סג.) ד"ה והא כו' דפירשו דקושית הגמ' והא מחסרא משיכה קאי גם לר"י וכן הוא הסכמת הריטב"א לפי"ד ודאי מוכח כדברי הגאון הנ"ל דחכמים הפקיעו קנין מעות לגמרי אף שלא בא לידי חזרה. אמנם לפי מה שהביא הריטב"א שם דעת כמה ראשונים דקושית הגמרא והא מחסרא משיכה הוא דוקא לר"ל אבל לר"י קנתה למפרע נראה דס"ל כמש"כ דכ"ז שלא חזרו מקנין מעות הוא קנין גמור למפרע. וכן מצאתי ביש"ש על גיטין פ"ב סי' כ"ב דסובר להדיא דחכמים עקרו קנין מעות רק לענין אונסין וחזרה. אבל אם לא חזרו הוא קנין גמור למפרע. וזהו כדברי. ודברי הרמב"ם דתרומות ודאי מורין כדברי. וכן מצאתי בס' מרכבת המשנה ח"ג שהביא בשם ס' צרור החיים דמישב דברי הרמב"ם ממש כדברי דחז"ל לא הפקיעו לחלוטין קנין המעות אלא דקנין המעות הוא תלוי ועומד. אך מש"כ שם הילכך במעילה לא מייתי קרבן חולין בעזרה הואיל שהקנין תלוי ועומד עד שימשוך. לפע"ד א"צ לזה אלא נראה דאנן מורין לו שיחזיר כדי שלא ימעול: סימן ה

כבוד ינ"ע הרב הגאון הגדול כו' מוה' ירוחם יהודא נ"י אב"ד דק"ק פרוזין [וכעת הוא מד"א דק"ק מינסק יע"א]

הנני להשיב בס"ד למעכת"ר על כל השגותיו עלי למה שכתבתי בספרי מלבושי יו"ט חלק חו"מ סי' י"א

א) מה שתמה כת"ר עלי דהאיך כתבתי שם דאם הודה רק על הקרן בלבד כגון שטען גנבת והוא אומר מצאתי דזה תלוי במחלוקת הראב"ד והרמב"ן שהובא ברא"ש פ"א דב"ק וטעם הראב"ד ז"ל משום דהודאה על הקרן סגי. דהא הראב"ד קאי על פ"נ דתם ועל עבד דליכא קרן יעויין בדברי הראב"ד והרמב"ן שהובא קצת באורך יותר בנ"י ב"ק פ' מרובה עכ"ד. נפלאתי על מעכת"ר דהאיך לא הרגיש שדברי הראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא ברא"ש. כי דברי הראב"ד והרמב"ן שהובא ברא"ש הם נובעין מס' הזכות השגת הראב"ד על הרי"ף דכתובות ומה שהשיב עליו הרמב"ן ויעו"ש היטיב שמדוקדק דבריהם שם כמו שהובא ברא"ש. כי הנ"י בשם הרא"ה הביא דברי הראב"ד דלכך לא מהני תפיסה בזה"ז ומהני הודאה אעפ"י שבאו עדים אח"כ אפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזה"ז כך אין מקבלין עדים והרי זה כמו שאין שם עדים. אבל בס' הזכות ליתא זאת כלל. אלא שם השמיענו דאע"ג דתפס מקמי הודאה לא הוי תפיסה כמו עדים ומהני הודאתו אח"כ לפטור אבל היכא שפוטר עצמו מכלום לא דבר מזה הראב"ד שם כלל. ואדרבה הרמב"ן בעצמו פי' שם דברי הראב"ד וז"ל ומה שאמר עוד הרב ז"ל שאם הודה ובאו עדים קיימא לן כמ"ד מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיני' כו' אין דינו אלא מודה בקנס שיש בו ממון דלא קיי"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן כדאיתא במרובה וכן פסק רבינו בהלכה עכ"ל. א"כ פי' להדיא דברי הראב"ד דאיירי במתחייב עצמו בקרן. וזה סותר לדברי הרא"ה שהובא בנ"י בשם הראב"ד דמהני הודאתו בזה"ז לפטור אפי' בפוטר עצמו מכלום. וגם סוף דברי הנ"י בשם הרא"ה מה שמסיים שם ורבינו אומר [לפי הנראה זהו הרמב"ן] כו' ועוד דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום היא דבעי שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת ביעתותא הוא דמודה יעו"ש. סותרים לדברי הרמב"ן בס' הזכות כי לפי מה שהובא בנ"י נראה דהרמב"ן סובר דהיכא דתפס אפי' בעדים לא מהני אח"כ הודאה כלל לפטור אותו אפי' בפני ב"ד מומחין. אבל המעיין בס' הזכות יראה דהרמב"ן לא קאמר זאת אלא היכא דתפס שלא בעדים מה דנסתפק להראב"ד ז"ל שם מיפשטא פשיטא לי' להרמב"ן דהתם לא מהני הודאה לפטור אפי' בפני ב"ד מומחין. אבל היכא דתפס בעדים נראה דזה לא שייך כלל דהודה מחמת בעיתותא כיון דיכול לגבות בב"ד. ובאמת כל דברי הנ"י הללו הם תמוהין בלא"ה ולא רציתי להאריך בזה כי מצאתי בשער המשפט סי' א' שעמד על דבריו יעו"ש

ב) כתב כת"ר דגוף הספק הי' נ"ל פשוט דחייב דהא אמרו מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל לא בלא הודה על הקנס כו' אבאר דברי מה שהביאני להסתפק בזה דאולי בהודאה על הקרן בלבד סגי. כי בספרי קצרתי בזה. משום דתמוה לי דברי הרשב"א ח"ג סי' ק"י שהביא שם לשון השואל וז"ל מי שגנב בעדים והשיב את הגנבה קודם שיתבעהו בב"ד אם משלם כפל אם לאו ואת"ל שזה דבר ברור שאינו משלם כפל דאשר ירשיעון אלקים כתיב ותו דלא גרע מהאומר בב"ד גנבתי ובאו עדים שגנב שהוא פטור כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו אין להם שום פירוש דהאיך כתב דלא גרע השבת הגנבה ליד הבעלים מהאומר בב"ד גנבתי. הא גרע וגרע דהא בהשבת