מלבושי יום טוב חלק ב שסט

שאינו יכול לסלקו בזוזי לר"ע וכל הפסד ושבח חלק הניזק לדידי' הוא היכי אפשר למיבעי כלל מ"ב. אם הוא של ראובן או של שמעון אתמהה. וכת"ר פלפל עוד בחכמה. והביא ד' הראשונים ז"ל בש"מ עפ"י שיטה זו. ובסיום דברי' כתב דצ"ל להרמב"ם ז"ל דבאימורין מעיקרא לא נתחייבו הואיל ומועלין בהם. ודא לא נעלם מאתי דבחיים אין בהם מעילה רק דממון גבוה הן. הואיל וא"א להנות מהן להדיוט. ועומדין למעילה והוא ממש כדברי הראשונים. וגם אנכי כתבתי על דברו לשיטת הרמב"ם ז"ל הנראית נכונה מאד בגמ': ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה

ט) א"ה כעת נדפס פי' הר"ח על הגמרא וראיתי דעל דברי הברייתא דקאמר שחטו מה שעשה עשוי פי' כם דזה קאי אליבא דר"י. א"כ מוכח מדבריו דס"ל דאינו משלם מביתו לדברי ר"י. וכן הביא הרמב"ן במלחמות ריש פ' שור שנגח דו"ה בשם הר"ח. ומטעם זה השיג על הרז"ה דס"ל דלר"י משלם מביתו וגם נראה מדבריו שם דלר"ע הוה מזיק ממונו ממש ולא מזיק שעבודא. וע"כ משום דס"ל דזוכה מיד משעת הנזק. וע"כ הוכרח לפרש דהברייתא אתיא כר"י. וזה תמוה דהוא סותר כל דבריו מה שפי' אח"כ בדברי הגמ' דשם נראה להדיא דס"ל דלר"י משלם מביתו אם נכחש אח"כ ואין בו כדי ח"נ וגם מוכח מדבריו שם דס"ל דלר"ע אינו זוכה בשבח עד העמדה בדין יותר מכפי חצי נזקו. וגם בכחש אינו מפסיד הניזק אם נשאר בו כדי ח"נ. ולכך הוכרח הר"ח לפרש שם גבי כחש היכא שהיה שוה ק' והח"נ היה ג"כ ק' ועתה אינו שוה רק נ'. אלמא דס"ל דאם הכחיש משעת הנזק עד העמדה בדין כיון דגם עתה יש בו עדיין כדי ח"נ אין הניזק מפסיד כלום אפי' לר"ע משום דאינו זוכה משעת הנזק. ומאד תמהיתי בזה

ונכדי האברך החו"ב בצלאל שי' תי' ע"ז. דאף להני ראשונים דס"ל דלר"י משלם מביתו. הוא דוקא כשאין השור לפנינו כגון שנאבד הוא דרמי חיוב על הבעלים לשלם מביתו. ולכן אם היה בו מתחילה כדי ח"נ ואח"כ כחש ואין בו עתה כדי ח"נ כיון דחסר מן הבשר ממה שהיה מקודם זה הוה כמו שנאבד מקצתו ולכך מחוייב להשלים המותר מביתו. אבל אם השור היה שוה בשעת הנזק כדי ח"נ ואח"כ הוזל השור ואין בו כדי ח"נ בזה כו"ע מודים דאף לר"י אינו מחוייב להשלים המותר מביתו ומצי אמר להניזק הרי תורא קמך שקיל לי' בנזקך. וא"כ י"ל דסובר הר"ח דאף בשחטו כיון דאינו חסר מן השור רק זיקא בעלמא כדאמרי' שם אע"ג דהוזל בזה ששחטו ממה שהיה בעודנו חי אינו צריך להשלים המותר מביתו כיון דהשור שלם לפנינו מצי אמר לי' שקיל תורא בנזקך. ואע"ג דהגמ' מדמה שחיטה לחופר בורות שיחין ומערות אינו מדמה אלא רק דהוה היזק ניכר. אבל באמת לא דמי לחופר בשו"מ דשם חסר מגוף הקרקע אבל כאן לא חסר אלא זיקא בעלמא. ולכאורה י"ל דהברייתא למד זאת מן הקרא דתנא שם חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מ"מ. וכיון דלר"י צריך לשלם מביתו היכא דנאבד השור אח"כ א"כ קשה דלמה אתא הקרא להורות דאם שחטו משלם מבשרי' תיפוק לי' דהא גובה אף משאר נכסים כ"ש מבשרי'. אלא ע"כ צ"ל דהקרא אתא להקל על המזיק דהא קאמר הקרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו דכ"ז שהשור החי קיים אין על המזיק שום חיוב לשלם מביתו. וע"כ קאמר אין לי אלא חי שחטו מנין דאינו משלם מביתו ת"ל ומכרו את השור מ"מ ואף שחסר מחמת השחיטה אינו צריך להשלים מביתו והוה כמו שהוזל בעודנו חי. אבל לאחר העיון ז"א משום דאיכא למימר דאתא הקרא להורות דאף ששחטו דינו כמו שהשור חי ואף אם מכרו גובה מן הלוקח ואין דינו כשאר נכסים דהתם אם מכרם אינו גובה מהלוקח. וכן מוכרח לומר לפי שיטתם דלר"י גובה משאר נכסים היכא דליתא להשור דמאי הוצרך המקשן דפריך ליתא ולשתלם מבשרי' להביא ראי' מהברייתא דמרבה אף אם שחטו ת"ל דלא גרע משאר נכסים. וע"כ צ"ל דכונת המקשן הוא ליתא ולשתלם מבשרי' אף אם מכרו או נתנו במתנה דלא נימא דהא דקאמר מה שעשה עשוי היינו דבמה ששחטו עשה אותו כשאר נכסים. וע"ז מביא ראי' מהברייתא דשם מוכח דלא הוה כשאר נכסים. וא"כ מן הקרא אין ראי' דאין צריך לשלם פחת שחיטה מביתו. אלא ע"כ צ"ל דפסיקא להו להחכמים מסברא דזה הוה כהוזל כמשב"ל. וכ"ז שהשור שלם אין על המזיק שום חיוב ולבך אף אם מכרו מזיק גובה מן הלוקח ואינו יכול לדחותו לשאר נכסים. ובזה יתישב קושית הרמב"ן במלחמות ריש פ' שור שנגח ד"וה על הרז"ה ז"ל אמאי מכרו מזיק גובה מן הלוקח לדבריו יעו"ש

וגם הא דקשה דברי הר"ח בהא דר"ע יש לישב דבאמת סובר הר"ח דגם לר"ע אינו זוכה את השור זכיה גמורה רק אחר העמדה בדין. ולכך לענין כחש ושבח אינו שייך להניזק רק אחר העמדה בדין. וכן מוכח מדבריו דגם לר"ע לא שייך דמי רדיא לניזק רק אחר העמדה בדין דהא הר"ח קאמר שם על הברייתא דאתיא לר"י רק גבי שחטו מה שעשה עשוי. אבל על מכרו מכור לרדיא לא קאמר הר"ח דאתיא כר"י אלמא דס"ל דגם ר"ע מודה בזה משום דעדיין לא זכה בו וזהו כסברת הרמב"ם. אך בהא ס"ל דלא כהרמב"ם. דס"ל דלר"ע לא מיקרי אף קודם העמדה בדין מזיק שעבודא משום דס"ל כסברת התוס' בגיטין (מ:) ד"ה הקדש כו' דהיכא דאינו יכול לסלקו בזוזי כו"ע מודים דלמפרע הוא גובה וכדמוכח מהגמ' דפסחים. וכיון דנגבה השור אח"כ להניזק א"כ למפרע משעת ההיזק הוא שלו ולכך יכול הניזק להקדישו אף קודם העמדה בדין כמו שמוכח שם מדברי הר"ח. ומטעם זה מיקרי מזיק ממונא ממש ומחוייב לשלם פחת שחיטה כיון דלמפרע הוא של הניזק. אבל הרמב"ם ס"ל דאף דאינו יכול לסלקו בזוזי מ"מ הכא לא אמרינן למפרע הוא גובה משום דהכא גבי קנס קודם העמדה בדין אכתי גברא לאו בר חיובא הוא. ולכך לא מיקרי קודם העמדה בדין רק מזיק שעבודא. ולהכי ס"ל דאינו יכול הניזק להקדישו קודם העמדה בדין כמשמ"ל. עכ"ד נכדי שי'. ודבריו נכונים לישב דברי הר"ח ז"ל

עוד ראיתי כעת שמדברי רש"י דב"ק (ע"ו.) ד"ה דריה"ג כו' יש להוכיח דס"ל דאימורין הוו ממון הדיוט מחיים לריה"ג. דכתב שם וז"ל הילכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח עכ"ל והשיג שם על ל"א דפי' טעם אחר מה דפטור על הטביחה. ואם נאמר דאימורין הוו ממון גבוה משעה שהקדיש א"כ ת"ל דפטור על הטביחה משום דהא בעינן וטבחו כולו בחיובא. והכא הא כבר הקדיש האימורין לגבוה ורק הבשר נשאר של הדיוט א"כ לא הוה וטבחו כולו בחיובא. ואין לומר דעל האימורין הוא מחייב משום מכירה דמשעה שהקדיש הם ממון גבוה. ועל הבשר הוא חייב משום טביחה דאח"כ. דז"א דהא טביחה ומכירה ודאי לא מצרפינן לחייבו מטעם שניהם ביחד כיון דעל כל חדא וחדא לחודא לא מחייב. ויותר מספקא להירושל' דאם מכר חצי' ואח"כ מכר חצי' השני' אם מחייב. א"כ בכה"ג ודאי דלא מחייב: סימן ב עוד מה שפלפלתי בימי חרפי עם הגאון הנ"ל

א) וזה אשר כתבתי לו. הנה הא דאיתא בש"ע ח"מ סימן ל"ז ס' ט"ז דראובן שמכר פרה או טלית לשמעון שלא באחריות ובא יהודא לערער להוציא מיד שמעון דאם בא יהודא בטענה שראובן קנה מן הגזלן יכול ראובן להעיד. אבל