מלבושי יום טוב חלק ב שסז

הכליות והאליה. ולמה חלקוה מן הכבד. הרי אמרו ולא נתחיו לנתחים אלא שהן הן האימורין רק החלב קרב עם הראש בעול' דהכי כתיב בקרא בהדדי וגם בשלמים החלבים בפ"ע כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט ומעה"ק והת"כ. ונ"ל די"ל מקרא דכתיב ידיו תביאנה את אשי ד' היינו לבד החלבים. והדר כתיב החלב על החזות יביאנו. הרי האשים סמוך לידיו והחלב על החזה מלמעלה. ובפ' שמיני כתיב הכל והדר כתיב וישימו החלבים על החזות הרי ג"כ כנ"ל. ובעת התנופה בהיפך ולעולם מובדלין החלבים מהאימורין. ואשר צלל כת"ר במים אדירים והגיע עד ים ש"ש ולא העלה מאומה לנ"ד. דנהי דבנטילת הכליות לא מטרפא. היינו משום דאי עבדי לה סמא חי'. אבל בעת הנגיחה אלו נטלו הכליות לא נגחה שהרי היא מתה לשעתא לולי הסם חיים. ומאי דכתיבנא דטרפה גריעא מבע"מ ודאי קושטא קאמינא. וכת"ר ראה את הנכנסות לס"ד אליבא דשמואל ולא ראה היוצא להלכה מקמי דשמואל ובתרי'. דגריעא ולא חיילא קדושה עליה. ולשמואל הוי כבעל מום לענין חיילות רק שאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ולא קיימא לן כוותיה: כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה

ז) וזה שהשבתי להגאון הנ"ל עוד בזה. תשובתו היקרה הגיעתני לנכון. ואשר כתב כת"ר אשר לכאורה צ"ע שלא הובא ברמב"ם ושו"ע דין כחש מזיק ממילא. ואולי ל"ג לה בגמרא וס"ל דקודם העמדה בדין אינו מפסיד מחצי נזקו ע"י פחת כמו שאינו שותף לענין שבח ליטול יותר על חצי נזקו הנה בשו"ע סי' ת"ד הביא ג"כ מש"כ הרמב"ם בשנוי לשון קצת. והשמיט תיבת חצי נזק ותיבת כולו. והסמ"ע סק"ו פי' שם בהדיא הטעם דמיד בשעת הנגיחה נעשו המזיק והניזק שותפין בהשור כו' אם נפחת או נשבח ממילא כו'. הרי להדיא שלא כדברי כת"ר. וכן מדברי הטור נראה שלא כדבריו. אכן לשון הרמב"ם ז"ל יורה האמת דרכו כד' כת"ר דגם אם השביח אין הניזק מקבל יותר מחצי נזק וכן לענין כחש נראה דס"ל להרמב"ם דאין הניזק מפסיד מחצי נזקו. ולא כדברי כת"ר דאולי ל"ג לה בגמ' דרחוק בעיני לומר שלא יגרום סוגיא שלימה בגמרא. יען זאת נלע"ד לפרש דברי הגמרא באופן אחר. והוא בפלוגתת ר"י ור"ע. דלר"י דס"ל יושם השור כו' ס"ל דהשור אינו רק אפותיקי על חוב נזקו. ולא אפותיקי מפורש רק אפותיקי סתם. דאם אבדה גובה משאר נכסים. וכן שיטת רש"י ז"ל בסוף פ' המניח בדברי ר"י. ואשר הקשה בתוס' שם על פי' הקונטרס ממ"ש שחטו מה שעשה עשוי. הקושיא אינו רק לדעת הסוברין דברייתא דשור תם קאי אליבא דר"י. אבל הרמב"ם מפרש דהברייתא אליבא דר"ע היא. אבל ר' ישמעאל ס"ל דמשלם מביתו. ואשר יושם השור בב"ד למען נדע איזה סך נעשה חוב עליו. כי לא נעשה החוב רק כפי שוויו בשעת הנגיחה. ולזאת אין להניזק בו הן בשבח הן בפחת ורק יקבל המגיע לו בו בשעת הנזק. וכן הביא הרב המאירי ס"פ המניח בשם גדולי הרבנים דלר"י ישלם מכיסו. וכן הר"מ אבולעפי ס"ל דלר"י כי ליתא לתורא קמן משלם מן העלי'. ועיין בת"א להרשב"א סי' ש"מ. ולר"ע דס"ל הוחלט השור ס"ל דהחוב לאו אקרקפתא דגברא רק אגופו של שור ובין לענין כחש ובין לענין שבח תלוי עד שעת העמדה בדין אם יש בו כדי חצי נזק אם לא. אבל אין לו שותפת בשור עד שעת העמדה בדין לזכות השבח יותר מחצי נזק. וכן לענין כחש לגרוע לו מחצי נזק לפי חלקו. ובזה לא נהיה מוכרחין לדוחק התוס' (מז.) ד"ה ליתא לפרה כו' דדחקו שם דמתני' אתיא אליבא דר"י. אבל לפי דבריהם שם אזלי דוקא אליבא דר"ע. והא דקאמר ש"מ שני שורין תמין שהזיקו אתיא נמי שפיר אליבא דר"ע. יעו"ש בתוס' (לו.) ד"ה ש"מ כו' דכתבו ונראה לפרש דבשני שורים שהזיקו שור בודאי איירי דחשיב כאילו הוו חד גופא ומשתלם מן השני. דלפי שיטתם אכתי קשה דאף אם הוו חד גופא מ"מ הא אם כחש ההפסד על שניהם לדברי ר"ע. וצריך לדחוק דכוונת רבא מפרזיקא דקאמר ש"מ כו' דלפי זה ע"כ צ"ל דהמתני' אתיא כר"י. אבל לפי שיטת הרמב"ם ודעימי' נוכל לומר דהא דקאמר ש"מ כו' רצה מזה גובה רצה מזה גובה אתיא אף לדברי ר"ע. וכן נראה דהרמב"ם מפרש הא דקאמר שם פרק שור שנגח ד' וה' דאחרון אחרון נשכר. הוא דוקא אחר העמדה בדין. אבל קודם העמדה בדין גם לר"ע ראשין ראשון נשכר. וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו לתרץ קושית התוס' שם. אף ששיטת הרשב"א לענין כחש ושבח כשיטת התוס' א"כ כ"ש לדעת הרמב"ם ודאי צריך לפרש דאיירי לאחר העמדה בדין. וגם הא דקאמר הקדישו ניזק א"ב דוקא לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין עדיין לא זכה בו. ובזה הסולק תלונת הלח"מ על המ"מ לענין מכירה לרדיא. ובזה ניחא הא דהשמיט הרמב"ם דין דהקדישו ניזק

אחר כל זה האיר ד' עיני למצוא בש"מ דברי ר"ח ז"ל וז"ל שבח המזיק נותן כשעת הנזק וסלקא דפטמיה המזיק לתורי' פי' שור שוה נ' שנגח שור שוה ש' וחבל בו במאתים דינו ליטול השור בנזקו שאינו משתלם אלא מגופו וישלם נ' ויפסיד ק"נ עמד המזיק ופטם את שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהיא כי הוא עתה בשיעור חצי הנזק דיכול למימר לו מזיק אנא מפטימנא ואת שקילת ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא אלא שקיל נזקא משבחא שיעור נזקיה. כחש המזיק כגון שהיה שוה ק' והיתה החבלה שוה ק"נ ועתה בשעת העמדה בדין שוה המזיק נ' אינו יכול הניזק לומר תן ק' שכך היה שורך בשעה שהזיק אלא אומר קח השור כמו שהוא כר"ע דאמר הוחלט השור וכן הדין ע"כ עכ"ל. והמעיין בדבריו היטיב יראה להדיא דס"ל דאף לר"ע אינו נוטל בשבח קודם העמדה בדין יותר מכדי חצי נזקו. וכן לענין כחש דוקא לר"ע הוא דאינו משלם מביתו ואומר לו קח השור כמו שהוא. אבל לר"י אם כחש משלם מביתו. וזה עולה כפי מה שבארנו שיטת הרמב"ם ז"ל. ולפי מש"ב כעת שיטת הרמב"ם דאינו מפסיד הניזק כלום היכא שכחש המזיק עד שעת העמדה בדין כ"ז שנשאר בו כדי ליפרע הנזק א"ש טפי מה שהוכרח הרמב"ם לפרש דהא דקאמר דאינו גובה מן הבשר כנגד האימורין משום דמועלין בהם. ופירושו דבעד האימורין פטור לשלם משום דהוה ממון גבוה כמשפ"ל. אבל אם היה חייב לשלם בעד האימורין אף שהמזיק עצמו לא הקריבו לד' והקריבו הכהן בעצמו לא היה מפסיד הניזק כלום והוה גובה מבשרן כנגד האימורין משום דזה לא גרע מהיכא דליתא לפרה משתלם מן הולד

אמנם שיטת הטור שהביא ג"כ דין זה דליתא לפרה משתלם מן הולד צע"ג. דהא הוא סובר כשיטת התוס' והרא"ש דלר"ע הוחלט לניזק מיד אחר הנגיחה אף קודם העמדה בדין. ולכך חל הכחש על הניזק מיד. א"כ האיך קאמר דליתא **(בבכורה. א"כ כל שנפסל מחמת זה למזבח ודאי דפוטר מן הבכורה. וזה פשיטא דאף טריפות שאינו מחמת עצמו פסול לגבי מזבח ודינו ככל טרפה דאין קדושה תלה עליו. א"כ נכלל זאת בדברי הרמב"ם מש"כ דכל שפוסל פוטר מן הבכורה

ג) ומ"ש ומשום דלדול הכבד ל"ש כלל הנטילת הכליות לכו"ע שחבורה היא תחת הכליות בשדרה. נפלאתי ע"ז דהא ידוע שהכבד אינו מעורה כלל להשדרה רק לכוליא אחת ומש"כ רש"י תתת הכליות. היינו שהכוליא היא שוכבת על הכבד. והכבד שוכב בין הדופן ובין הכוליא. ולהכוליא היא מחוברת. א"כ בנטילת הכליות וגם טרפש הכבד נשאר הכבד מדולדל מכל צד וצד. וכן איתא בש"ך ובמ"ב סי' ק"ג שהכבד מחובר להכוליא ומה שהקשה דא"כ האיך איבעיא בדלדול דהא משנה שלימה שנינו נטלו הכליות כשרה א"כ נעקר הכבד מן הכוליא. לפי"ד זה לא קשה כלל. דאיכא לפרש המשנה דנטל הכליות מתחילה בריותו והכבד מחובר למקום שצריך להיות הכוליא. אבל לפי האמת דפשט ליה דכשרה כיון שעדיין הוא מחובר לטרפש דגם זהו מקום חיותו של הכבד א"כ אפי' נטלו הכליות אח"כ נמי כשרה ע"כ הג"ה:)**