מלבושי יום טוב חלק ב שסו

חלק גבוה דבעינן מידי דמום או דמיטרפא בו. וחסרון כל האימורין זולת אלית הכבש אינו מום ולא טרפה. ואע"ג דפסול משום חסרון אבר מ"מ כיון דלא שחטינן עליו אינו פוטר. לפ"ד מדברי הרמב"ם משמע דאינו כן. דהא מסיים שם הרמב"ם ואם אפשר שיחתך אבר העכו"ם ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה. משמע דכל שאם חותכין אבר העכו"ם פוסלה מן המזבח פוטרה מן הבכורה. ומה שדחק כת"ר בדברי הרמב"ם דאם הקנה חלק הפוסל הוה בכור פסול. אינו סובל כלל דבריו. דהא מסיים שם דהוא חייב בבכורה. משמע דאם הקנה לעכו"ם חלק הפסול דפטור לגמרי מן הבכורה. וגם הא קאי שם בין שיש לעכו"ם חלק באם או בולד ובאם ודאי דלא שייך דברי כת"ר. וגם מדברי הכ"מ שם יש לדייק דסובר כדברי דכתב שם וז"ל וא"ת היכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בע"מ. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר אצבע ואין בו עצם כו' עכ"ל. ואמאי לא מתרץ בפשיטות כגון שהקנה לו אבר הפנימי דאינו פסול משום מום. אע"כ כיון דפסול למזבח משום חסרון אבר דינו כבע"מ. ועוד יש להוכיח כדברי. דלכאורה קשה דאמאי לא הביא הרמב"ם דאם הקנה לעכו"ם דבר שעושה אותה טרפה פוטרה מן הבכורה אע"ג דלא הוה מומא בהכי וליכא למימר דזה ידעינן מכ"ש מבע"מ דהא לפי"ד שמואל בתמורה (יז.) דקאמר שם המקדיש טרפה צריכין מום קבוע לפדות עליו יעו"ש. וס"ל דקדושה חל על טרפה אע"ג דעל בעל מום לכו"ע לא חלה. וכיון דאפשר לומר דבע"מ גרע מטרפה. ע"כ הא דלא הביא הרמב"ם זאת דחסרון מחמת טרפה פוטרה. משום דזה נכלל בסוף דברי הרמב"ם ז"ל ולא יפסל הא נפסלה. א"כ ה"ה אם היא פסולה מחמת חסר אבר הפנימי נמי פטורה. כנ"ל לפ"ד

ועוד אפי' לפי"ד כת"ר דמחמת חסרון אבר הפנימי לא נפטר מן הבכורה. מ"מ ראיה שלי מבכורות היא ראיה חזקה. דהא כתב היש"ש ב"ק פ"ה סי' מ' וז"ל ומשו"ה לעיל גבי שלמים שהזיקו ס"ל לר"א דכל חד וחד לא עביד כולו הזיקא כי הבשר לא הזיק בלא האימורין דאי לא הו"ל אימורין לא הוה חי ולא הוה נגח. וכן האימורין בלא הבשר משו"ה מאחר דליכא טעמא דתוראי בבירך כו' משתלם מן הבשר לפי ערך הזיקו. ולא ישתלם ממנו אלא בעבור הבשר עכ"ל. ודברי היש"ש מוכרחים הם לישב דברי הרמב"ם ז"ל. א"כ מוכרח לומר דבלא האימורין לא מצית לחיות א"כ בודאי מיטרפא בהכי ופוטר מן המעשר משום חלק גבוה. אך באמת צריך לבאר טעמא מאי אינה יכולה לחיות בלא האימורין. הנה לפי התרגום דמתרגם יתרת הכבד חצרא דכבדא שהוא טרפש הכבד ניחא דהא לפי קבלת הגאונים דבניקב טרפש הכבד טרפה. כ"ש בניטל כולו. ועוד אפשר לומר כיון דחצר הכבד הוא המחלק בין אברי הנשימה לאברי העכול א"א לחיות כלל אם ינטל כולו. ועוד הא אמרינן בגמ' חולין דאיבעי ר' זריקא מר' אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשי'. ופי' רוב הראשונים שנעקרה מן הכליות שהכבד מחוברת לכוליא אחת ובכ"ז מעורה בטרפשי' היינו בטרפש הכבד. וע"ז איפשטא דכשרה. נראה להדיא דאם נעקר הכבד גם מן הכליות גם מן הטרפש טרפה. וכ"ש לפי פירש"י נדלדלה הכבד במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט. נראה דאם נעקר לגמרי ואינו מחובר כלל לשום מקום דהיא טרפה. והכא כיון שצריך ליטול האימורין היינו הכליות וגם טרפש הכבד אז ישאר הכבד מדולדל לגמרי ובודאי מיטרפא בהכי. אמנם לפי פי' הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות שמפרש יתרת הכבד הוא אצבע הכבד. וכ"פ הרשב"ם בחומש צ"ע אמאי א"א לחיות בלא האימורין וצריך לדחוק דנהי דמכל חד וחד באפי' נפשי' לא מיטרפא בכ"ז בהעדר כולם שהוא חלק המובחר שבבהמה וכאשר יורה מלת אימורים כדמפרש הערוך. א"א לחיות בלעדם. א"כ ממילא אם הקנה האימורין לעכו"ם ודאי דפטור מן הבכורה ומדלא מיפטר ק"ק מטעם זה מן המעשר ע"כ דסובר הגמרא דבכורות דאימורין מחיים הוה ממון בעלים: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

ו) וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל. הגיעני מכתב קדשו ואשתעשע בדבריו אשר אהבתי. והנני במענה דבור באפניו. על משמרתי אעמודה לכל דברי המזבח. כי חלק גבוה המה גם בחיים לא יקרב זר לקנותם לכפר בעדו. כי כבר קדשום שמים ומה ידיר את הנדור. ואם בס"ת דעת קצת פוסקים דיוצא בדיעבד בקנוי' גם לדבריהם אינו ענין לקדשים. דהתם מצותה כל ימי היותה עד כה לזה ומעכשיו לזה. אבל קדשים אחת הן קריבין. ומה הוסיף השני רק רעיון רוח. ואשר כתבתי שאין מנכין להניזק על ערך גה"נ ומ"כ דמזיק לא לתם כוונתי רק גם למועד דמשלם מן העלייה. למה לא ינכה ערך חלקם שאינן ממונו. אע"כ משום דלא מופרשין מחיים והן ממונו ואשר כתב כת"ר בדין שחטו מזיק הוא צירוף ב' סברות שאינן ענין זו לזו ליכא לאישתלומי מהאי. ומזיק שיעבוד חבירו. ומה יועיל צירופן יחד. ובפשיטות י"ל דכיון דשותפי הוו והמזיק הפסיד הוי כנטל חלקו. אך לכאורה צ"ע שלא הובא ברמב"ם ושו"ע דין כחש מזיק ממילא. ואולי ל"ג לה בגמ'. וס"ל דקודם העמדה בדין אינו מפסיד מחצי נזקו ע"י פחת כמי שאינו שותף לענין שבח ליטול יותר על חצי נזקו. ואשר כתבתי דחייל מוקצה אבשר לריה"ג. ואקשי כת"ר מדידי באתנן. אין ערכן שוה. דמוקצה לא מטעם קנין נאסר דאין הקדש לע"ז. ורוח אין בהם לקנות. והוה כאיסור הנאה דמת דמדמינן ליה להקדש חמץ ושיחרור דמפקיעין משיעבוד. משא"כ בקנין הזונה ובעל הכלב דבעינן קנין ממש. וכיון שא"י לקנות להפקיע שיעבוד ההקדש ממילא אין מקום לאיסור. ובענין האימורים נבהלתי בראותי שיוצא לקראתנו בשדי קרב לטרוף טרף שלא שערום הראשונים ולא מנו הטריפות כמוני פטמים אשר בכל דור ודור ילכו ויוסיפו. ואנא הוי אכילנא משופרא בחסרון אצבע הכבד עם הכליות והחלב. ב) ולהמפרש חצר הכבד והיא טרפה לדעת הגאונים. מ"מ

ל"מ דבר שעושה טריפה שאינו מחמת עצמו דלהכי ניתר בקרום מחמת מכה. ואפי' בכולו אין הטריפות מחמתו. ג) ומשום דלדול הכבד ל"ש כלל בנטילת הכליות לכו"ע שחבורה היא תחת הכליות בשדרה ומשנה שלימה שנינו נטלו הכליות כשרה ובדלדול איבעיא לן. הרי שא"ע זל"ז. וגם נדלדלה ממקום חבורה תחת הכליות כל שהיא שלימה כשרה עיין פירש"י ז"ל שם ד"ה האיכא ועי' פמ"ג סי' מ"א. ולי משמע קצת מד' רש"י ז"ל דלמאי דפשט לו כשרה אפי' אין מעורה בטרפש. וי"ל דהרמב"ם ורש"י ז"ל אזלי לשיטתייהו בפי' דיתרת ואכמ"ל. ונ"ל קצת ראיה להרמב"ם ז"ל בפי' יתרת מסדר התלמוד שקרב האצבע עם **(הגה"ה א) א"ה בזה הנכון כדבריו ז"ל כי אין סברא כלל שבזה נעשה טרפה. מ"מ דברי היש"ש דכתב דבלא האימורין א"א לחיות הם פשוטין וברורין דהא באימורין נכלל גם דם הנפש דלכתחילה הא המצוה היא לקבל כל דם הנפש לזרוק על המזבח. ובלי דם הנפש ודאי א"א לחיות כלל אפי' ש"א. ולפי"ז נתחזקה ראייתי מה שהבאתי מבכורות דע"כ ס"ל דהאימורין מחיים הוו ממון הדיוט דאפי' לפי"ד ז"ל דס"ל דאבר מבפנים אין פוטר מן הבכורה אם הקנה אותה לעכו"ם דדוקא מום בעינן או מידי דמיטרפא בי'. מ"מ הא יש ראיה מן הדם דהא זה ברור דאם הקנה כל דם הנפש לעכו"ם דודאי פוטר מן הבכורה אפי' למ"ד דבעינן מידי דמתנבלה בי'. כיון דבלי דם א"א לחיות כלל. ואמרתי זאת להגאון האמיתי מהר"י זצ"ל מסלאנט והסכים לדברי דזו היא ראי' נכונה

ב) מה שכתב ולהמפ' חצר הכבד והיא טרפה לד' הגאונים מ"מ ל"מ דבר שעושה טרפה שאינו מחמת עצמו. לפי"ד זה ליתא כלל דמאי נ"מ אם זה הוא טרפה מחמת עצמו או לא. דהא כתב הרמב"ם דאם אפשר שיחתוך אבר העכו"ם ולא יפסל ה"ז חייב)**