מלבושי יום טוב חלק ב שסד

מהם אינו יכול לגבות. משום דכנגד חזה ושוק גובה מן הבשר כיון דבעד חזה ושוק חייב לשלם דהא אין הכהן זוכה בהם עד לאחר זריקת הדם. ומחיים הם ממון בעלים כמשכ"ל דרוב הראשונים פליגי ע"ד התוס'. אמנם לדעת התוס' דס"ל דהכהן זוכה בהו מחיים ואין צריך לשלם בעד חזה ושוק צריך לדחוק דחזה ושוק נכללין באימורין

היוצא מדברינו אלה דר"י ס"ל דאימורין לא זכה בהו גבוה עד לאחר זריקה וגם הם בחיים ממון בעלים. ורבא ס"ל דהם מחיים ממון גבוה. ואביי דפסחים ס"ל כר"י דהכא דק"ק מחיים ממון בעלים אף האימורין. ולכך ס"ל דלריה"ג יכול למכור שלמים לחבירו להקריב בעדו. וכן בסוגיא דזבחים (קיד.) דמוקצה ונעבד חל לריה"ג אק"ק אתיא נמי כר"י דלרבא ודאי לא יחול מוקצה ונעבד אק"ק הואיל ואית בהו חלק גבוה מחיים

וראי' גדולה לדברינו דאיכא מ"ד דס"ל דאף האימורין הוה ממון בעלים מחיים לריה"ג מהא דאמרינן בבכורות (נג:) דפריך שם לענין מעשר במוקדשין פשיטא. ומשני בק"ק ואליבא דריה"ג כו' ס"ד לעשרן קמ"ל. ואימא ה"נ יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. אלמא דס"ל דק"ק מחיים הוה כולו ממון בעלים. דאי ס"ל דאימורין הוה ממון גבוה מחיים א"כ ל"ל קרא למיעוטא ק"ק ממעשר ת"ל דפוטר חלק הגבוה גם חלק של הדיוט מן המעשר במכ"ש דבכורה. דגבי בכורה שותפת ישראל חייב מרבויא בקרכם וצאנכם ומ"מ שותפות עכו"ם פוטרת וה"ה שותפות דהקדש פוטרת דדמי לכל מילי כמו לענין חמץ ושאר דברים. א"כ מעשר בהמה דשותפות ישראל פוטרת מיהי' לך. אינו דין ששותפות הקדש פוטרת. אע"כ דס"ל להגמרא שם דק"ק הוה כולו ממון בעלים מחיים ולא זכה גבוה באימורין אלא לאחר זריקה. ומעתה יתישב שפיר דברי הרמב"ם הא דפסק גבי מוקצה דאינו חל על שלמים. וכן פסק דאינו יכול למכור שלמיו לאחר. אפי' אי אמרינן דפסק כריה"ג. משום דהוא ז"ל פסק כרבא דאימורין מחיים הוה ממון גבוה. לכך ס"ל אינו יכול למכור לאחר שיקריב בעדו וכ"ש לאוסרו משום מוקצה כיון דאית בו חלק גבוה וכבר זכה בו כמים. וימחול נא כת"ר להודיעני הסכמת דעתו הרחבה בזה. כ"ד ידידו או"נ יו"ט ליפמן הכהן

ד) וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל בזה. אשר בא עתה על ד"ת בענינא דק"ק ממונא דמאן. ובשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. וידרוש הסכם דעתי בזה. הנני לבאר תוכן הדברים לדעתי. ועיני תבונתו תחזינה במה הסכמתי ובמה נטיתי וטעמי ונמוקי בזה. לדעתי בלי ספק האימורין אינם ממון בעלים לשום מ"ד לא מחיים ולא לאחר שחיטה. כיון דל"ח לי' כלל. וכן הקשו ב"ק (יג) אמימרא דר' אבא דאי אליבא דרבנן פשיטא. ואי הוו ממונו ודאי הי' גובה מן הבשר כנגדן דאטו למ"ד גיד הנשה אסור בהנאה ינכה לפי ערך היזק הגיד. וינכה לו לפי ערך הזרוע והלחוה"ק. אלא ודאי כיון דמחיים ממונו הן למכור הכל ביחד ולהנאות בכל מיני הנאות משלם מהבשר כנגדן לד"ה. והאימורין לאו ממונו הן. ומ"מ לולי קרא דלכל נדר הוה חייל אתנן לריה"ג. וכן מוקצה משום הבשר [ונעבד מילתא אחריתא אית בי' דחייל אפי' על של חבירו והקדש ואכמ"ל] ומ"מ ל"ש למיפטר ק"ק ממעשר לריה"ג משום חלק גבוה דבעינן מידי דמום. או דמיטרפא בי'. וחסרון כל האימורין זולת אלית הכבש אינו מום ולא טרפה. ואע"ג דפסול משום חסרון אבר מ"מ כיון דלא שחטינן עליו אינו פוטר. ול"ד לטרפה דהא דלא שחטינן עלה לאו משום מעליותא הוא. דאפי' בע"מ טרפה לא שחטינן דלא חזי לאכילה. והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' בכורות בדין זה פתח במום וסיים כל שלא תפסל. נ"ל שאם הקנה חלק הפוסל הוה בכור פסול. וחלק בעלים לאח"ש מודו כו"ע דממון בעלים הוא. ומתנות כהונה הוי ממון גבוה. בכור אפי' מחיים. וחזה ושוק דוקא לאח"ש. ומחיים הן בבשר הן בחו"ש פליגי ריה"ג ורבנן ובכור בזה"ז דל"ח להקרבה כו"ע מודי דממונו הוא

ונ"ל לישב דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי במכתבי הקודם מפ"ה מהל' פה"מ שכתב דנותן חלקו במתנה לחבירו משום דל"ח להקרבה מחמת התערובות ול"ל דקאי לדמי דודאי א"י לכוף לכאו"א שישלים על חלקו לדמי היפה שבהן. דאם נדבה היא אינו חייב באחריותה. ואם חובה היא או נדר לא יכול להשהות קרבנו עד שיוממו. ורק תקנתא קמ"ל דיביאו מדמי היפה כל או"א. אבל חובה ליתא וכיון דל"ח להקרבה יוכל לתת במתנה אפי' קדשי קדשים בין לריה"ג בין לרבנן ובפלוגתייהו פסקו בכ"מ כרבנן. ובנזקין גופייהו דעתו דאם הוזקו פטור. כדמוכח למעיין בסדור דבריו ז"ל שמתחילה כתב פטור הקדש בכל גוונא והדר כתב חיוב פה"מ בכל גוונא. והדר כתב חיוב שלמים שהזיקו בלבד. וכן בפירושו למשנתינו כתב פי' נכסים שאב"מ לענין הזיקו. ושל ב"ב להוזקו ומיוחדין להזיקו [ואפשר דהיינו דתנן נכסים נכסים ג"פ]. והיינו משום דבהוזקו בעינן דהדיוט דוקא. ומפרש דר' אבא אתי לתרוצי הקושיא אדרבא דלעולם מתני' כרבנן. ושאין בה דין מעילה קאמר. והא דלא תני דהדיוט משום דגם שלמים נהי דלא הוויין ממונו שיהא חייב מעליתו במועדין [ולדוגמא בעלמא אסברה לה רבינו ז"ל בתם] מ"מ אותו הזכות שבידו שיהיה שלו לאח"ש משתעבד לתשלומי נזקיהן. ואולי הוא מד"ס. ור' אבא האחרון אמר לה. ולפי"ז ל"ג במימרא דרבא פשיטא דהויא רבותא במועדת או בשן ורגל דאינו גובה מלחמה. דלא נימא כגופה דמיא ומשתעבד עמה. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל דין גובה מלחמה כפשטיה יעו"ש. ובדבר אשר כ' מאז לישב בדוחק סוגיא דפסחים דצריך קרא דלכל נדר שלא נאמר שתבוטל המתנה כדי שלא יפסל הקרבן. התבוננתי עתה ונ"ל כהכרח לומר כן. דהא בממנה על פסחו אמרו ז"ל מפני שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. ודאי לא הקדישו ע"מ שיוכל לפסלו. ואי נימא דגם זה הוה בתנאי. א"כ לא יועיל קרא דלכל נדר. דהא ע"כ התנאי הוה כשיור בההקדש. וכאומר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו. או ה"ע תודה שאצא בה חגיגה. א"כ הוי לענין זה כאינו נדור כלל. אע"כ דקרא גלי דאינו מעכב חיילות האתנן ומחיר להכשיר הקרבן בבואו לאחר ההקדש. וממילא נכלל בתנאו שיוכל גם להמנות בעד כלב וה"ה זונה. ואי לא קרא ה"א דסתרי אהדדי. ולא חייל המנוי וה"ה המכירה לריה"ג. ובדברי הרמב"ם ז"ל באותו ענין ספ"ד מהק"כ ראיתי שנדחקו הל"ח והח"צ ז"ל הרבה מאד. ולע"ד דברים כפשטן. דפסק כדרכו ז"ל בכ"מ כמ"ד הנאמר באחרונה וכדמשמע ממאי דמוקמינן בממנה זונה. וכפירש"י ז"ל שם דהוי חולין לגמרי לרבי. וקיי"ל הכי [דלא כהכ"מ ז"ל] וקיי"ל כרבי. ומ"מ מוכח מדברי רבנן לההוא מ"ד דמיקל בעצים ומצה ומרור הכל כפסח דמי. ונ"מ לדידן אם יתן עבורם ממעות שהפריש לפסחו. כנ"ל ברור ופשוט בס"ד: כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה

ה) וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. אשר כתב כת"ר כי לדעתו בלי ספק האימורין אינם ממון בעלים לשום מ"ד לא מחיים ולא לאחר שחיטה כיון דלא חזיא ליה כלל. הנה כבר בארתי במכתבי העבר דאי אמרינן דהאימורין הוה ממון הדיוט יכול למכור לחבירו להקריב בעדו ויכול לקבל המעות מחבירו בין בעד הבשר ובין בעד האימורין. א"כ הא חזי לו למכור לחבירו להקריב בעדו א"כ הרי חזי לו בין הבשר ובין האימורין לקבל מעות בעדם. אך אי אמרינן דאינו יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו. גם אנכי מודה לכת"ר דהאימורין הוו נכסי גבוה לכו"ע כיון דלא חזי לו כלל. ואביי דפסחים דס"ל דלריה"ג יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו כמש"ב א"כ ודאי לדידיה האימורין הוה ממון הדיוט. והנה הקצה"ח בפ' נזקי ממון ס' ת"ו רוצה לפרש דברי אביי באופן אחר. אבל לפע"ד דבריו דחוקין מאד] ולפי"ד נראה דבזה פליגי ריה"ג ורבנן דרבנן ס"ל דתיכף שהקדישה נפקא מרשותיה ואינו יכול לזכות לאחר אף באכילת בשר לאחר שחיטה הואיל ועדיין אינו ברשותו שהוא עצמו