מלבושי יום טוב חלק ב שנו

מהני לבטל גיטא לכו"ע כמו תנאי מפורש. והא דפליגי אביי ורבא בגלוי דעתא בגיטא היינו בגלוי דעת סתום שאמר דברים סתומים וקסבר רבא כיון שגלה דעתי' אף שאמר דברים סתומים מ"מ לא הוי דברים שבלב וקיי"ל כאביי דכיון דאמר דברים סתומים לאו מילתא היא. וכן פי' הרשב"א להדיא בקדושין (נ.). אבל גלוי דעת מפורש כו"ע מודים דמהני. ומה שדקדקו גדולי האחרונים הנ"ל מדברי הרא"ש פ' יש נוחלין דכ' שם ושלשה חלוקים ישנו בענין ממון יש דברים שהדעת מכרעת כל כך דאזלינן בתר אומדנא דמוכח ואפי' גלוי דעת לא בעי כגון שטר מברחת כו'. ויש דברים דבעיא גלוי דעת כי הדא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל כו'. וכן כתב הה"מ בפ"ו מה"א דכתב וז"ל ודע שלדעת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממון גלוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו כו' עכ"ל. דמשמע נמי דדוקא גבי ממון מהני גלוי דעת או אומדנא דמוכח. נראה דלאו דוקא הוא משום דגבי גט מצינו דלפעמים לא אזלינן בי' בתר אומדנא. דהיינו גט ש"מ שנותן מחמת מיתה. דהא אנן קיי"ל כרבה ורבא דאם עמד אינו חוזר. לכך כתבו הרא"ש והה"מ הכלל הזה רק גבי ממון משום דגבי ממון אזלינן בכ"מ בתר אומדנא דמוכח. אבל ודאי גבי גיטין וקדושין נמי מהני גלוי דעת מעלייתא היכא דאנן סהדי דאדעתא דהכי גרשה או קדשה

אח"כ התבוננתי דאף לפי מש"ב דגבי גיטין וקדושין מהני גלוי דעת מעלייתא לבטל הגט או הקדושין זהו דוקא היכא דזה הוה תנאי לשעבר דשם סגי בגלוי דעת לחוד היינו אם גלה דעתו שאינו רוצה לקדשה אלא דוקא אם היא כהנת והיא אמרה לו שהיא כהנת. וכן בגיטין אם גלה דעתו שאינו רוצה לגרשה אלא דוקא אם היא אסורה עליו וכה"ג דשם כיון דהוא לשעבר סגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקדושין. אבל בתנאי דלהבא לא סגי בגלוי דעת לחוד גבי גיטין וקדושין אע"ג דגבי ממון מהני. דהיינו אם אחד גרש את אשתו אדעתא למיסק לארעא דישראל והיא אינה רוצה לעלות עמו אף שגלה דעתו בשעת גירושין שלכך הוא מגרשה מפני שרוצה לעלות לא"י מ"מ אם אח"כ לא עלה מחמת איזה סיבה לא בטל הגט. ולמדתי זאת מדברי הר"ן בחידושיו לגיטין [והוא נובע מדברי הרמב"ן] שהבאתי למעלה שכ' לחלק דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגלוי דעתא לחוד מיפסל ע"כ. וע"כ כונתו הוא זה שבארנו לחלק בין לשעבר דסגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקדושין. אבל בדבר שהוא להבא כמו אדעתא למיסק לא"י גבי גיטין וקדושין לא הו"ל למסמך על גלוי דעת בלבד והו"ל להתנות בהדיא. אבל גבי ממון הא מהני גלוי דעת מעלייתא אף בדבר דלהבא ואפשר לקיימו או לבטלו כמו מוכר אדעתא למיסק לא"י וע"כ כוונת הר"ן הוא לחלק זאת גבי גיטין וקדושין. מ"מ אם איכא גלוי דעת ואומדנא דמוכח הרבה כמו גבי ש"מ מהני אף בתנאי דלהבא אף גבי גיטין וקדושין. דהא הרמב"ן והר"ן הם עומדים בשיטת רש"י והר"ח דמפרשים דמה"ד ש"מ אף אם נתן גט סתם אם עמד חוזר ורק מטעם תקנת חכמים אינו יכול לחזור. אלא ע"כ כוונת הרמב"ן והר"ן הוא היינו היכא דעל הגלוי דעת ליכא אומדנא דמוכח כ"כ כמו משום ש"ר אני מוציאה מ"מ סגי בגלוי דעת לחוד משום דזה הוה תנאי דלעבר אבל בלהבא כה"ג לא סמכינן על גלוי דעת בלבד גבי גיטין וקדושין משום דהו"ל להתנות בהדיא. כנ"ל לבאר דבריהם

אמנם ראיתי להגאון בעל אבני מלואים סי' ל"ח ס"ה שהביא ראי' מדברי הר"ן הללו לפשוט מה דנסתפק המל"מ אם בעי בתנאי שלעבר משפטי התנאים וכתב דמצא דין זה מפורש בדברי הר"ן הלזה דמחלק בין תנאי דלעבר לתנאי דלהבא. ובמחכ"ת דבריו אלה הם כשגגה היוצא מלפני השליט דהא הר"ן לא כתב דלא בעי בזה משפטי התנאים אלא דלא בעי בזה רק גלוי דעת בלבד דלכך הוא מגרשה מפני דקפיד על מה שיש עליה ש"ר. אבל אם הש"ר אינו אמת אינו מתרצה בגט והגט בטל אף בלא תנאי כלל. וכן בכ"מ בכה"ג דהיינו אם מקדשה ע"מ שאין עליה נדרים או מומין לא בעי תנאי כלל אלא גלוי דעת בלבד דקפיד ע"ז. אבל אם מתנה בתנאי דלעבר בדבר דלא שייך קפידא כגון אם ירדו גשמים היום הרי את מקודשת לי בזה לא דבר הר"ן כלל כיון דבעי תנאי א"כ נוכל לומר דבעי ג"כ כל משפטי התנאים בזה אף לפי"ד הר"ן. אבל המל"מ נסתפק דאף בדבר דלא שייך בו קפידא כלל כיון דהוא מתנה בתנאי דלעבר לא בעי משפטי התנאים. א"כ דברי הר"ן לא שייך כלל לפשוט הספק של המל"מ. וזה ברור בס"ד

המתבאר מכל דברינו אלה לדינא דאם הטעתו בתנאי שלעבר ויש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט מפני שטעה דהיינו אם נתנה לו סך כך וכך כדי שיתן לה הגט והטעתו במטבעות מזויפות או שנתנה לו חפצים שאינם שלה ואח"כ באו הבעלים ולקחו ממנו החפצים ודאי דהוה גט מוטעה ממש ואף שנתן הגט בלי שום תנאי נמי לא מהני בזה משום דזה לא הו"ל לאסוקי אדעתא שמטעין אותו. וכן כל כיוצא בזה אם הטעתו בתנאי דלשעבר ואנן ידעינן דמחמת טעותו נתן הגט הוה גט מוטעה וכמשב"ל. אולם אם הטעתו בתנאי דלהבא כגון שהבטיחה לו ליתן לו מעות סך כך וכך ונתנה לו שט"ח ע"ז ואף שאנן ידעינן ברור דמחמת שהוא היה בטוח בזה שבודאי תסלק לו כפי מה שהבטיחה לו וע"כ נתן הגט מ"מ נראה אם אח"כ לא סלקה לא בטל הגט כיון דזה הוא תנאי דלהבא א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולהתנות בהדיא וכיון דהוא סומך על השט"ח ולא התנה אין לנו לחוש אף אם לא תקיים אח"כ. וכ"ש אם נתן בפירוש את הגט בלי תנאי. וזה הוה ממש עובדא דווינא שהורו חכמי הדור דלא כדעת המהר"ם לובלין. אמנם אם השלישה המעות ביד שליש הבטוח לו. והוא היה מאותן שכופין אותו להוציא והיא מסרה מודעא ע"ז צ"ע אם זה הוה כמו תנאי דלשעבר משום דהוא סבר כיון דמסרה ליד השליש א"כ הוה כמונח בידו לכך לא הו"ל לאסוקי אדעתי' להתנות וכיון שיש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט א"כ אם אח"כ לא ימסור לו השליש את המעות הוה גט בטל. או דילמא כיון דהוא יודע בעצמו שהוא מחוייב ליתן לה גט בלי שום מעות א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא דילמא לא יקיים השליש אח"כ כפי מה שהבטיח לו א"כ הו"ל להתנות בהדיא וכיון דלא התנה לא בטל הגט מחמת האומדנא שלו. ונראה דזהו סברת המהרש"ל שהבאתי למעלה שהקיל בזה להשליש שיחזיר לה המעות דזה ברור דגם המהרש"ל מודה אף שהקיל באומדנא דמוכח וגלוי דעת גבי גט מ"מ אם כבר נתנה לידו המעות והטעתו במטבעות מזויפות גם המהרש"ל מודה דהוה גט מוטעה ממש. וע"כ נראה דדעת המהרש"ל הוא כיון דהיא אנוסה על נתינת המעות א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא דאולי לא יקיים השליש כפי מה שהבטיח לו. וכן כתב המהר"ם אלשיך בתשו' הנ"ל סברא זו כיון דהוא ידע שהיא אנוסה על מחילת כתובתה א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא בזה ולא הוה כמונח בכיסתיה יעו"ש. ומשם ג"כ מוכח להדיא דהיכא דהטעתו בדבר דלא הו"ל לאסוקי אדעתא כלל דהיינו שכבר נתנה לידו ואח"כ נמצא שזה הוא מזויף אף שלא גלה דעתי' בשעת כתיבת הגט דאדעתא דהכי הוא עושה כן נמי בטל הגט משום דסמך על מה שמונח כבר בידו ע"כ לא גלה דעתו בשעת כתיבת הגט דמחמת זה הוא עושה כן. וכן מוכח להמעיין היטב בלשון המהרש"ל דכתב וז"ל א"כ משמע דוקא בגט העשוי בתנאי כהלכתו הוא דפסול במוטעה לפי שהתנאי מבטל המעשה ומהני כתנאי בגוב"ר כמו שפירש"י אבל מה שמטעין אותו בלא תנאי והוא סובר שיתנו לו כך אף אם אינה נתנה לו הוי הגט גט כשר עכ"ל. יראה מדבריו להדיא דהיכא דהטעתו במה שכבר נתנה לו גם הוא מודה דהוי גט מוטעה ממש. דהא כתב דרק היכא שהטעתו שסובר שיתנו לו כך אז בלי תנאי כפול אינו בטל הגט. וע"כ צ"ל דס"ל להמהרש"ל דהיכא