מלבושי יום טוב חלק ב שנה

שאמר בפירוש בלי שום תנאי וכתב וז"ל ואע"ג דבגט שכ"מ כשעמד והיא אינה רוצה לחזור אליו דעת מוהר"ם לובלין דהוי גט בטעות אע"ג דבטל כל התנאים. כבר חלקו עליו כל חכמי הדור וכמ"ש ב"ש סי' קמ"ה ע"ש עכ"ל. לפע"ד ע"כ לא חלקו חכמי הדור על המהר"ם לובלין אלא בעובדא דידהו דשם ודאי הא זה אסיק אדעתי' שאולי לא תתרצה לחזור להנשא אליו ולכך עשו עמדו קשרים מקודם שהיא מחוייבת לחזור להנשא אליו כשיעמוד מחליו וכיון שנתן הגט בלי שום תנאי ע"כ סמך רק על הקשרים בלבד. אבל אם הטעו אותו כמו בעובדא דהנוב"י דאנן סהדי דזה לא אסיק אדעתי' כלל שהיא מטעה אותו להודות בב"ד שזנתה כדי שיגרשה. ולכך אמר בב"ד שמאמינה א"כ אף שאמר בפירוש בלי שום תנאי נמי לא מהני. וראי' לזה דהא מצינו דאפי' קבל עליו בפירוש כל אונסין דמתיליד מ"מ אם אירע אונס דלא שכיח אמרינן בגיטין (עג.) דזה אינו בכלל משום דע"ז לא אסיק אדעתי' ע"כ לא נכלל זה בלשונו דקבל כל אונסין. א"כ ה"נ אע"ג דאמר בלי שום תנאי ובטל כל התנאים לא קבל עליו אלא דבר דאסיק אדעתי' אבל דבר דלא אסיק אדעתי' כלל לא קבל עליו ולא בטל וכיון שהוא גרשה רק מחמת שהרב אסרה עליו ואמר שהוא מחוייב לגרשה א"כ אין לך גט מוטעה גדול מזה. וכן בגט דווינא אם היה הדבר אמת כפי מה שאמרו המעררין שהרופאים הטעו אותו ואמרו שהוא מסוכן ודאי דלא מהני אף שאמר שהוא נותן הגט בלי שום תנאי. אך באמת העיקר הוא כמו שכתב הבעל משאת בנימין אח"כ כיון שהסמ"ע העיד שהוא והגאון ר' הענדל ז"ל היו שם ולא הרגישו שום ערמה בדבר ודאי הדבר שקר. וכן נראה מתשו' המהר"ם לובלין שע"ז לא ערר כלל

והנה ראיתי להגאון בעל הסמ"ע בתשו' הנ"ל דהביא ראי' דלא אזלינן בתר אומדנא בגיטין מהא דקיי"ל כרבא בפ"ק דכתובות דאין טענות אונס בגיטין כ"א באונס דלא שכיחא אבל שכיחא ולא שכיחא כגון חלה שלא היה יכול לבוא כתבו תוס' שם והפוסקים וטא"ע ריש סי' קמ"ד דהוה גט כו'. ונוראות נפלאתי על גאון שכמותו שלפע"ד אדרבה הא משם ראי' דאזלינן בתר אומדנא בגיטין דהא אמרינן שם להדיא דד"ת לא הוה גט אפי' באונס דשכיחא ולא שכיחא ורק משום צנועות ופרוצות התקינו רבנן דלהוי גיטא ואפקוהו רבנן לקדושין מינייהו א"כ מוכח להדיא משם דאזלינן בתר אומדנא בגיטין. והאומדנא הוא כשהתנה אם לא אבוא יהא גט היה כוונתו רק כשלא יבוא מרצונו ולא כשיארע לו אונס אפי' אונס דלא שכיח כ"כ נמי לא אסיק אדעתי' וע"ז לא היה כוונתו וצע"ג. עוד כתב שם הגאון הנ"ל וז"ל גם נראה דהחלוק שהחליק מהרש"ל בין ממון לגט מוכח מדברי תוס' פ' מי שאחזו (עב:

) הנ"ל שכתבו בפשיטות דלכך הגט אינו דומה למתנה דמתנה אינו חלה כלל כ"א אחר מיתה אבל גט מחיים דאדעתי' שיחול מיד עכ"ל דקשה לכאורה מ"ש היא מהא. הא כמו שאין גט לאחר מיתה כך אין מתנה לאחר מיתה אלא שבמתנה אמרינן לאחר שמת ה"ל המתנה למפרע משעת אמירה שאמר שיתנו לו וכמ"ש הטור בח"מ סי' ר"נ א"כ גם בגט אמר כן שדעתו היה שלא יחול מיד אלא כשימות יחול למפרע משעת נתינה כו' אבל לפי מ"ש בשם מהרש"ל א"ש בלא"ה והוא דמתנה שהוא ממון הולכין בו בתר אומדנא ואומדנא שאינו נותן כל אשר לו לאחרים כנ"ל כ"א אדעתי' שימות משא"כ בגט דאין הולכין בו בתר אומדנא כלל כמ"ש מהרש"ל וכמ"ש כו' עכ"ל. גם בזה נפלאתי עליו מאד דאדרבה משם מוכח דאין לחלק בין גט לממון לפי"ד המפרשים דר"ה דאמר גיטו כמתנתו איירי בש"מ שנתן גט סתם ואפי"ה ס"ל דגיטו כמתנתו ואם עמד חוזר ודאי דצ"ל לפ"ד דאזלינן בתר אומדנא אף בגיטין. ואף שאנן לא קיי"ל כר"ה הוא מטעם חששא שיאמרו שיש גט לאחר מיתה ע"כ עקרו חכמים הקדושין כדאמרינן התם. והא המפרשים הללו הם רוב גדולי הראשונים רש"י והר"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הם כולם מפרשים כן א"כ ס"ל בודאי דאזלינן בתר אומדנא אף בגיטין. ואפי' לפי"ד הר"ת דמפרש דהא דר"ה איירי כשנותן גט על תנאי אם מתי מ"מ מדהוצרך לדחוק ולחלק משום דמתנה אינה חל לאחר מיתה אבל גט ע"כ צריך לחול מחיים א"כ מוכח להדיא דלא ס"ל כשיטת המהרש"ל. וזה א"א לומר דכוונת התוס' הוא כסברת המהרש"ל. דאין לשונם סובל זאת. ומה שהקשה הסמ"ע ע"ד התוס' מדברי הטור דגם מתנת ש"מ חל מחיים למפרע תמוה ג"כ דהא על דברי הטור תמה הב"י וכתב דהא קיי"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה. אך לפי מה שדחק שם הב"ח לישב דברי הטור דהקנין חל מחיים שיקנה בה לאחר מיתה יש מקום לקושיתו. אבל באמת הא הוא בעצמו בפרישה מתרץ דברי הטור דבאמת אינו קונה רק לאחר מיתה יעו"ש. א"כ לפי"ז א"ש דברי התוס' בפשיטות. ואפי' לפי"ד הב"ח נמי לא קשה דגברא אגברא קרמית דהא ודאי איכא למימר דהר"ת ס"ל דמתנת ש"מ אינה קונה מחיים כלל אלא לאחר מיתה ממש כפשטות לישנא דגמרא מתנת ש"מ כירושה שוו רבנן. וכן מבואר להדיא בדברי התוס' גיטין (ט.) ד"ה ואינו חוזר כו'. ומה שיש להקשות משם על שיטת הר"ת הללו עיין בהאחרונים שעמדו ע"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה. וכן הביא הקצה"ח דכמה ראשונים ס"ל הכי. אח"ז התבוננתי בדבריו וראיתי שיש לישב דבריו בזה [אך לשונו מגומגם שם] דעיקר קושיתו הוא מדברי הטור חו"מ סי' קכ"ה דכתב שם דאם נתן הש"מ מתנה להשליח שיתן מיד להמקבל יכול לחזור בו כשיעמוד. והביא שם בשם הרמ"ה דכ"ז שלא עמד אינו יכול לחזור בו בחלי'. וכן פסקינן בשו"ע שם. א"כ ע"כ צריך לומר דקנה מיד אלא דהוה כתנאי שאם יעמוד תתבטל המתנה. וכן הוא הדין אם נותן הש"מ מידו ליד המקבל ממש. א"כ בגט שנותן הש"מ כיון דנותן מידו לידה ממש אמאי לא אזלינן בתר אומדנא כמו במתנה דכונתו היה שיתבטל הגט כשיעמוד מ"מ אם לא עמד הוא חל מחיים. אבל באמת גם זה לא קשה על דברי התוס' דודאי הר"ת לא ס"ל דברי הרמ"ה אלא ס"ל דגבי מתנת ש"מ אפי' נותן ליד המקבל ממש מ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה כמו בכל מתנות ש"מ [ונראה דאף אם זהו מתנה במקצת מ"מ כיון דהוא מצוה מחמת מיתה אינה קונה אלא לאחר מיתה ודינו לכל דבר כמו מתנת ש"מ] יכול לחזור בו בחליו. וכן הביא הט"ז בסי' ר"נ ס"ד תשובת מהר"ם מרוטענבורג דכ' להדיא כן דס"ל דאפי' מסר לידו ממש לא קנה אלא לאחר מיתה

עוד כתב שם הגאון הנ"ל וז"ל והי' נראה לכאורה לתרץ דשאני מתנה דאנן סהדי דאין אדם נותן כל אשר לו ויחזיר על הפתחים לכך אמדינן דעתו שלא צוה ליתן אלא כשימות משא"כ בגט שנותן סתם ואינו מוכח כ"כ שאדעתא שימות נותן הגט ומשו"ה אף שאומר כן קודם כתיבת הגט שאדעתא דהכי נותן מ"מ כיון שליכא אומדן דעת ולא חזר ואמר כן בשעת נתינתו והוה כדברים שבלב כדינו של הר"ן ז"ל במוכר אדעתא למיסק לא"י כאשר כתבתי כו' עכ"ל. ולפע"ד גם זה תמוה דלפי"ד הגאון הנ"ל נראה דמצוה מחמת מיתה לא מיקרי אלא דוקא אם יאמר בעת הנתינה ממש שהוא נותן מחמת מיתה. אבל אם גילה דעתו קודם הנתינה שהוא נותן מחמת מיתה לא. ולפע"ד אינו נראה כן דהא מוכח מדברי הגמרא ב"ב (קנא:) גבי אחתיה דרב דימי בר יוסף דפסק ר"נ דהוה מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכיר מיתה רק בעת ששלחה אחר אחיה אמרה ווי דקא מיתה הך איתתא עיי"ש. ולא הזכיר כלל מיתה בעת הנתינה. א"כ מוכח להדיא דמצוה מחמת מיתה אף שלא הזכיר בעת הנתינה ממש נמי מיקרי מצוה מחמת מיתה. א"כ כשהזכיר מיתה קודם כתיבת הגט אף שלא הזכיר בעת הנתינה שהוא נותן מחמת מיתה נמי הוה אומדנא גדולה דמחמת מיתה הוא נותן הגט. ועוד הא תירוץ הגאון הנ"ל מה שרוצה לתרץ לא יעלה אכתי במסוכן דקיי"ל דגבי מתנה אף אם לא הזכיר כלל מיתה נמי הוה כמצוה מחמת מיתה ואם עמד חוזר. א"כ כשהוא מסוכן ונותן הגט נמי הוה אומדנא דמחמת מיתה הוא מגרשה ואמאי אם עמד אינו חוזר

המורם מכל דברינו אלה שלפע"ד נראה עיקר דגלוי דעתא מעלייתא ואנן סהדי דאדעתא דהכי יהב גיטא