מלבושי יום טוב חלק ב שנג

לאשתו השניה. וגם תבעו מאתו שיחזיר כל ההוצאות והמעות מזומן שלקח מחותנו. וכת"ר עשה פשר ביניהם שיחזיר לאשתו הראשונה את הסוס והעגלה ועוד בגד אחד. והשלישו זאת ת"י כת"ר ויתר החפצים יהא שייך לאשתו השניה. והנה אחר שגרש את אשתו השניה עמדו קרוביה וחטפו מיד כת"ר את הסוס והעגלה והבגד. ונסתפק בזה כת"ר דאולי יש לחוש מחמת זה לפסול את הגט אף שאמר בשעת נתינת הגט שהוא נותן לה את הגט בלא תנאי מ"מ הא יש אחרונים שמחמירין אף בכה"ג היכא שיש גלוי דעת ואומדנא דמוכח שבלא"ה לא הי' נתרצה לתת לה הגט. וגם נסתפק כת"ר דאולי צריך לשלם להאשה הראשונה בעד הסוס והחפצים שתפסו מידו שהוא פושע בזה מה שתפסו מידו. ומטעם זה רוצה כת"ר לצדד להקל בחששא שעל הגט. ובהשקפה הראשונה עלה בדעתי דאדרבה קרובי האשה השניה תפסו כדין מיד כת"ר כיון דאנן ידעינן שהיתה אנוסה בזה מה שמחלה לו הנדוניא וכל ההוצאות שגרם. ומחילה דינה כמתנה ואין צריך מסירת מודעא ע"ז היכא דידעינן באונסי'. ואין לך אונס גדול מזה מה שלא רצה לגרש עד שיושלש הסוס והחפצים ת"י כת"ר לצורך אשתו הראשונה מה שבאמת לא גירש אותה ואינו מגיע לה כלום וכיון שמה"ד הי' צריך להחזיר הסוס והחפצים לאשתו השניה א"כ אין כת"ר צריך לשלם בעד זה א"כ על הגט לכאורה יש חששא גדולה בנ"ז. וכן נלפע"ד בכל אותן שכופין אותו להוציא אמנם לא היה בידה לכופו עד שהוכרחה להשליש לו מעות ביד שליש מקודם עד אחר הגט והיא מסרה מודעא ע"ז או שאנו ידעינן באונסה א"כ הא לא בעי מודעא ע"ז. דאף שמה"ד שייך המעות המשולשין להאשה מ"מ נראה דאסור להשליש להחזיר המעות לידה משום שע"י כן יתבטל הגט. ואף שאמר בפירוש שהוא נותן לה גט בלי שום תנאי נמי לא מהני משום דזה לא אסיק אדעתי' שהשליש לא יחזיר לו מה שהושלש בידו והיכא דלא אסיק אדעתי' להתנות נראה דסגי בגלוי דעת בלבד. ולכך סובר הר"ן גבי מקדש אשה וסבר שהיא כהנת והרי היא לויה ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת פי' שאם אמרה שהיא כהנת וקדשה ע"ד כן והרי היא לויה אינה מקודשת אף שלא התנה בתנאי מפורש וסגי בגלוי דעת בלבד שהוא רוצה לקדשה מפני שהיא כהנת. וכ' שם הר"ן לחד לישנא דאף לר"מ לא בעי כפלי' למילתא. והקשה המהרי"ט ע"ז וז"ל איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן בפ' השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום שם רע אני מוציאך דלא יחזיר ואוקמה רבא דכפלי' לתנאי' אבל סיפא דמשום אילונית יחזיר דלא כפלי' לתנאי' ואפי' לעז ליכא. וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתי' לומר שהיא משקרת דמילתא דעבידי לגלוי הילכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו כן וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה כו' עכ"ל. אלמא דהיכא דלא הו"ל להסתפק סגי בגלוי דעת בלבד שהוא עושה ע"ד כן. א"כ בנ"ד נמי כיון שכבר הושלש המעות ביד השליש א"כ לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שהשליש לא יקיים כפי מה שהבטיח לו שיתן לו המעות המשולשין ת"י לאחר שיתן לה הגט ולכך לא התנה. ונראה דזה דמי להיכא שלא רצה ליתן הגט עד שתתן המעות מקודם לידו והטעתו ונתנה לו מטבעות מזויפות דודאי לא מהני אף שנתן הגט מפורש בלא שום תנאי. משום דלא אסיק אדעתי' להתנות דאם תהיינה המטבעות מזויפות לא יהא גט. ובודאי דהוה גט מוטעה בכה"ג. א"כ נראה דה"ה כיון שכבר הושלש ביד שליש הנאמן לו א"כ הא סבר הבעל דהוה כמונח בכיסו וע"כ לא אסיק אדעתי' להתנות וע"כ אם אח"כ לא יקיים השליש הוה גט מוטעה. כך עלה בדעתי לכאורה בפשיטות

אמנם ראיתי אח"כ להמהרש"ל בתשו' סי' כ"ה דאינו סובר כן. ופסק בעובדא דאתא לפניו באחד שהיה מחוייב לגרשה מה"ד והוא לא נתרצה לגרשה עד שתשליש בעדו מעות והיא מסרה מודעא ע"ז. וצוה המהרש"ל להשליש להחזיר לה לאחר הגט המעות המשולשין ת"י וכתב המהרש"ל אף שיש כאן גילוי דעת ואומדנא דמוכח שאינו רוצה ליתן הגט אלא דוקא כשתתן לו מעות. ובכ"מ גלוי דעת ואומדנא דמוכח מהני כתנאי כפול. ז"א דהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא לענין ממון וכן איתא באשיר"י פ' יש נוחלין להדיא דכ' ישנו חלוקים בממון וכתב אותן חילוקים דלעיל משמע דבגיטין וקדושין אינו מועיל שום גלוי דעת ואומדנא והיינו משום דבעינן תנאי ממש עכ"ד. ואחריו החזיקו בסברא זו תלמידיו הגאונים הסמ"ע בתשו' הגאונים בתראי סי' נ"ב והגאון בעל משאת בנימין בסי' ע"ו דגבי קדושין וגיטין אינו מועיל שום גילוי דעת ואומדנא דמוכח משום דאנן קיי"ל כאביי דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא ולכך אינו מועיל שום גילוי דעת אלא רק גבי ממונא בלבד. ולא ידעתי איך יפרנסו הגאונים הללו המשנה דקדושין כסבור הייתי שהיא כהנת ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו. א"כ מוכח להדיא משם שהיכא דהיא הטעתו לא הוה קדושין אע"ג דלא הוה תנאי ממש. ועיין מה שביארתי בזה בספרי מלבושי יו"ט סי' ב' באורך דמדברי הר"ן מוכח להדיא דמיירי שם בגלוי דעת בלבד. ויותר מבואר דלא כדבריהם בדברי הר"ן בחידושיו גיטין (מה.) הבאתי ג"כ בספרי שם וז"ל וכ"ת וכי כפלי' בכה"ג לר"מ מאי הוה והא איהו מתנאי ב"ג וב"ר גמר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כי היכא דבעינן כפילא י"ל דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגלוי דעת בלחוד מפסול אלא דכיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילא. והנה דברי הר"ן הללו נובעין הם מדברי הרמב"ן בחידושיו שם אלא שבחידושיו חסר קצת הלשון. ועיין בריטב"א שם שמביא בשם הרא"ה רבו שהוא עומד בשיטת הרמב"ן שהם מפרשים דברי הגמרא שם דלא כהתוס' דמפרשי אע"ג דאמר דמשום ש"ר אני מוציאך לא הוה אלא לעז בעלמא כיון דלא התנה תנאי ממש. אבל הרמב"ן והנמשכין אחריו סוברים כיון דאמר משום ש"ר אני מוציאך הוה גלוי דעת לבטל הגט ממש. אם נמצא אח"כ שהדברים בדאים. אך כיון דאמרו לו שלא יחזיר לעולם ע"כ עילה מצא בה כדאיתא בירושל' וזהו שיטת רש"י ג"כ. א"כ הרי חזינן להדיא דהני גדולי הראשונים ס"ל להדיא דגלוי דעת מעליא מהני אף בגיטא לבטל. והדבר ברור שמפני שלא ראו המהרש"ל והסמ"ע המ"ב את דברי הרמב"ן הר"ן והריטב"א מחמת שעדיין לא יצא לאור בימיהם ע"כ נמשכו אחרי דברי התוס' הרשב"א והרא"ש דלכאורה נראה מדבריהם דלכך במוציא ש"ר אע"ג דאמר מפני ש"ר אני מוציאך לא הוה אלא לעז בעלמא משום דגבי גיטין לא מהני שום גלוי דעת. וכן התשו' מהרי"מ אלשיך בסי' ע"ח האריך הרבה בדברי התוס' הרשב"א והרא"ש דהם ס"ל בודאי דגלוי דעת לא מהני אף שיש אומדנא דמוכח ע"ז לבטל הגט אם לא בתנאי מפורש. ולפי האמת נראה דגם התוס' והרשב"א והרא"ש מודים דאומדנא דמוכח וגלוי דעת מהני גבי גיטין וקדושין כמו שמוכח מהמשנה דקדושין. ועוד אדבר בזה לקמן בס"ד. אלא הא דגבי מש"ר לא הוה אלא לעז בלבד לפי דעתם משום דגבי מש"ר ליכא אומדנא דמוכח על הגלוי דעת ואף דאמר שהוא מוציאה משום ש"ר יכול להיות מפני שהוא שונא אותה מגרשה ורק לצאת ידי הבריות הוא אומר שהוא מוציאה משום ש"ר לכך לא הוה גלוי דעת גמור. וכן כתב הגאון בעל מחנה אפרים בה' גירושין פ"ט והשיג שם על תשו' מהר"ם אלשיך ומדייק כן מדברי הרשב"א בחידושיו דכתב שם וכ"ת גלוי דעת יש יעו"ש. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בחידושיו דלפי לישנא בתרא דס"ל דטעמא דלא יחזור הוא משום פריצותא אפשר לומר דס"ל דלא חייש לקלקול אף דאמר דמחמת ש"ר אני מוציאך מ"מ ליכא משום קלקול מפני שהרבה בני אדם מגרשין נשותיהם משום ש"ר אעפ"י שיודעים שהדברים בדאין שהרבה נשים רעות ע"כ. וזהו סברת התוס' דס"ל דאף ללישנא קמא ליכא אלא לעז בעלמא משום דלא הוה אומדנא דמוכח על הגלוי דעת דרק משום ש"ר הוא מוציאה. אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח על