מלבושי יום טוב חלק ב שמה

ז"ל מלונטשיץ כיון דהחוף הוא קרוש לכך אין חוששין למש"ד הוא נכון. אבל מ"מ הא תירץ זה לא יעלה רק בעובדא דהב"ח בסי' ע"ט. אבל בעובדא דהב"ח בסי' ק"ד דשם היה בתחלת קרוש הנהר כדמוכח שם א"כ ודאי הסברא נותנת שבמקום שהוא מכוסה למעלה ואינו מגולה לאויר לא שלט שם עדיין הקרח. א"כ בשם ודאי איכא למיחש למש"ד. ומ"מ לא חשש הב"ח גם התם למש"ד ע"כ נ"ל לומר דבר חדש כיון דבמקומותינו אינה מצויה כלל מש"ד ולא שמענו מעולם שתהא נמצאה אצל חוף הנהר מש"ד שיכול האדם לכנוס לתוכה. ע"כ אין לנו לחוש לזה כלל. דהא אמרינן להדיא בגמרא דבמקום שאינה מצויה אין לחוש לזה דאמרינן שם (קכא.) א"ה מים שיש להם סוף נמי ליחש למש"ד ומשני במים שיש להם סוף מש"ד לא שכיחא א"כ במקומנו דגם במים שאין להם סוף אינה מצויה כלל מש"ד אין לנו לחוש למש"ד. ובזה י"ל ג"כ קושית הריטב"א שהקשה ע"ד רב שילא דהתיר באגמי דסמקי דהאיך לא חשש למש"ד יעו"ש מה שדחק בזה. אבל לפי"ד ניחא משום דלאו בכל המקומות מצויה מש"ד בשפת הנהר ורב שילא דהיה בבבל דשם הארץ מצולה איכא למימר דשם אינה מצויה מש"ד אפילו במים שאין להם סוף. וכן נ"ל לדקדק מדברי התוס' (שם:) ד"ה אין מזכירין כו' דכ' במים שאין להם סוף יש לתלות בדף וגל טורד. ולא הזכירו מש"ד. משום דלאו בכל המקומות יש לחוש למש"ד. וכן י"ל בזה תשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א דלא חש למש"ד ולא הזכירה כלל. ויש להביא ראיה לדברינו מדברי הירושלמי דשם ליתא על עובדא דרבי במש"ד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו דאיתא בגמרא דידן. ונראה דטעמם היא משום כיון דחכמים אסרו במים שאין להם סוף בכל המקומות אף היכא שאינה מצויה מש"ד כלל לכך לא שייך לומר ע"ז כמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה כיון דע"כ עיקר איסורם לאו מהאי טעמא משום דחששו למש"ד כיון דאסרו בכל המקומות שאינה מצויה כלל מש"ד. וע"כ דעיקר איסורם הוא משום דחששו להצלות אחרות. ולפי הגמרא דידן ע"כ צ"ל כיון דבמקום שמצויה מש"ד צריך למיחש להצלה מש"ד. ואיכא נפקותא לדינא היכא דלא שייך שאר הצלות איכא למיחש להצלה ע"י מש"ד ע"כ שייך גם ע"ז לומר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה. כנ"ל בזה

אך מה שעומד לכאורה נגד דברי הב"ח הנ"ל הוא תשובת מהרמ"מ הנ"ל דמפשטות דבריו דמסיים שם אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו משאל"ס אשתו אסורה. משמע דס"ל דהחכמים גזרו ואסרו בכל מים שאין להם סוף אף במקום דליכא הצלה כלל כיון דלפעמים איכא הצלה ע"י גל או ע"י דף לא רצו חכמים להקל בזה ואמרו דבכל מים שאין להם סוף אשתו אסורה. וכן ראיתי שהגאון מהר"י ז"ל בתשובת מנחת עני סי' ס"ו הקשה על הב"ח מתשובת המהרמ"מ הנ"ל. אבל באמת הב"ח בעצמו הרגיש בזה בתשובה אחרת סי' ע' דאפשר לפרש כן בדברי הגמרא דחכמים אסרו בכל מים שאין להם סוף. והביא ראיה ברורה דא"א לומר כן. דא"כ האיך התיר רב שילא באגמי דסמקי. ואני אפרש דבריו באריכות יותר. דהא זה ודאי דאגמי דסמקי הוא נכלל בכלל מים שאין להם סוף כיון דאינו יכול לראות מארבע רוחותיו. דליכא למימר דרב שילא היה סבר דמשאל"ס מיקרי דוקא נהרות המושכין ושם איכא למיחש שהמים דרך זחילתם במורד במרוצה הוליכוהו למרחוק ושם עלה. אבל היכא דקוו וקיימי כיון דהמים בעצמם לא יוליכוהו למרחוק מיקרי מים שיש להם סוף. דא"כ לפי טעותו של רב שילא כל הימים נמי צריך לקרות מים שיש להם סוף וזה ודאי א"א לומר דרב שילא יטעה בזה כיון דבמשנה מפורש להדיא דימים מיקרי משאל"ס אע"ג דקוו וקיימי. אע"כ צ"ל דגם רב שילא ידע דאע"ג דקוו וקיימי כיון דאינו יכול לראות מד' רוחותיו מיקרי משאל"ס. רק דסבר דדוקא ימים כיון דשם הגלים מצוין הרבה איכא למיחש שמא נצל ע"י גל. אבל באגמי דסמקי כיון דשם אין הגלים מצוין והצלה ע"י גל ג"כ אינה מצויה כ"כ לכך לא חיישינן שמא נצל ע"י גל. וכיון דליכא הצלה באגמי דסמקי אע"ג דזה הוי משאל"ס כיון שאינו יכול לראות מארבע רוחותיו מ"מ מותרת. א"כ מוכח דהחכמים לא אסרו בכל מים שאל"ס אע"ג דאין לו הצלה כלל. והא גם רב שילא דהדר בו ואסר הוא מטעם אחר כיון דלפעמים איכא גלים גם באגמי דסמקי איכא למיחש שמא גלים אשפלו. וזה היה סברת רב ושמואל דאסרו. אבל במקום דליכא הצלה כלל ודאי דגם מים שאין להם סוף דינם כמים שיש להם סוף ולא אמרינן לא פלוג רבנן. והדבר ברור דגם כוונת המהרמ"מ להחמיר הוא לא מטעם דלא פלוג אלא בהך עובדא גופה איכא חששא שמא עלה אלא שהוא בדרך רחוקה כיון דאיכא סלעין וטרשין. וע"ז שפיר דן המהרמ"מ דאין לחלק במשאל"ס דכל הצלת במשאל"ס היא בדרך רחוקה ומ"מ אסרו חכמים. אבל במקום דהצלה היא ממש בדרך נס כעובדא דהב"ח אין לנו לחוש למעשה נסים. וכן יש להביא ראיה לדברי הב"ח מהירושלמי דפ' האשה בתרא ה"ד דאיתא שם אמר רבי אבהו אם הים גליני והביט לארבע רוחותיו וראה שאין שם ברייה משיאין את אשתו. וע"ש בהג"ה דפי' הים גליני שהיה שקט ונח ואין הרוח מנשבת כלל קורין לו בערבי גליני ובלע"ז קלמא ע"כ. והפי' הזה נכון מאד בדברי הירושלמי. א"כ מבואר להדיא דאף במים שאין להם סוף במקום שאין לחוש לגל ולדף משיאין את אשתו. אך לכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הגמרא שם (קטו:

) דאיתא שם ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיא וקתני השיא ותסברא מים שאל"ס נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה ע"כ. ומאי קשה ליה להגמ' דילמא העידו הנשים דהיה אז הים שקט ונח מהרוח וגם לדף ליכא למיחש כיון דהספינה טבעה ולא נשברה. אח"כ מצאתי שהגאון בעל משכנות יעקב בס' קהלת יעקב העיר בזה. ותירץ דס"ל להגמרא דסתם טביעת הספינה היא מסערת הרוח ומגלי הים. יעו"ש שהביא עוד ראיות מהירושלמי שאם הים שקט דליכא למיחש לגל ולדף מתירין את אשתו. ויש לצרף עוד לדברי הב"ח בנ"ד מה שנאבד זכרו זה זמן רב ולא נשמע ממנו כלום. וכבר כתב הר"א מוורדין להתירה בכה"ג אפי' לכתחילה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי בא לביתו. ואף שכבר השיגו הראב"י ודעמי' כמבואר במרדכי ודבריהם נראין בש"ס דהא לא קיי"ל כרב אשי דאזיל בתר אומדנא דצורבא מרבנן קלא אית ליה. אבל הא כבר כתבו האחרונים שעתה נשתנה הזמן מכפי שהיה בימיהם שעתה קבוע בי דואר במתא בכל המדינות הידועות ואפי' מארצות הרחוקות מגיעים מכתבים בזמן קצר ואם היה עולה מן המים היה מודיע לביתו ע"י אגרת. א"כ אפשר לומר דזה עדיפא מצורבא מרבנן דשאני צורבא מרבנן דאפשר דלא נתפשט הקול בכל מקום. אבל השתא בזמנינו א"א שלא יתפשט הקול בכל מקום או ע"י בי דואר או ע"י מ"ע. אף שחלילה לנו לסמוך על טעם זה בלבד להקל במשאל"ס לכתחילה. אבל מ"מ צירוף לדברי הב"ח ודאי יש לצרף זה. א"כ לאחר י"ב חודש משנטבע ונאבד זכרו וזה השיעור כבר כתב הגאון בעל עזרה נשים יעו"ש. גם אנכי מסכים להתירה באם יסכים לדברינו עוד רב אחד מפורסם אז יכול כת"ר להושיב ב"ד של שלשה ולהתירה:

כ"ד י"נ דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן. סימן ה

שאלה בתולה אחת בת איש נכבד נתפתה מבחור אחד נבל ורע מעללים להתקדש לו. והכינו פונדק לזה והזמין הבחור שלשה אנשים מהשוק שיהיו עדים