מלבושי יום טוב חלק ב שמד

הנ"ל דדוקא היכא דבאו בב"א אין האשה יכולה להכחיש את האיש. אבל היכא דבאה האשה תחלה ונתקבלה עדותה מ"מ פלגא ופלגא הוה וזה הוה כשנים פסולים נגד עד אחד כשר ולכך מחמרינן גבי מיתה דאם ניסת תצא. והא אף גבי שאר איסורין הא כתב המהרי"ק הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דגם שם עד הראשון חשוב כשנים. וע"כ הכי גבי שבויה כיון דמיירי שם דהיא אמרה תחלה נטמאתי וא"כ חשיבי כשנים פסולים נגד עד כשר ולדעת הפ"י הנ"ל דיש עליה חשש מדאורייתא היכא דאמרה נטמאתי ודאי דהיא אסורה אף לדעת הרמב"ם ואין העד כשר מועיל להתירה לבעלה. כך עלה בדעתי לישב דברי

אמנם התבוננתי דגוף הדין של הפ"י צע"ג דא"כ האיך סתם הגמרא דעבד ושפחה נאמנים להעיד על השבויה הא בשבויה שהיא יתירה מג' שנים ויום אחד שאינה יודעת אפי' אם הערה בה השבוי אמאי נאמנים להתירה כיון דהוא ספיקא דאורייתא וע"כ צ"ל כיון דרובא דתלוי במעשה הוא ויש לה חזקת הגוף שבתולה נולדה וגם חזקת היתר לכהונה לכך אינה אסורה מדאורייתא אפי' אינה טוענת כלל ובלא"ה תירוצו של הפ"י על מה שהקשה דהאיך ס"ד דאביי דעד אחד נאמן לומר שנשבית ולאוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ע"כ רוצה לומר כיון שאמו של ינאי אינה לפנינו לכך איכא חששא דאורייתא הוא תמוה מאד דהא כיון דאמו של ינאי המלך נישאת לכהונה הוי כטוענת ברי שטהורה אני כמבואר בב"ש ס"ז סקי"א בשם הרד"ך דמה שנשאת הוה כאומרת טהורה אני. וראיתי אח"כ שהפ"י בעצמו כתב סברא זו על דברי התוס' שם. א"כ ממילא נסתר תירוץ הפ"י הנ"ל

אלא נראה לישב קושית הפ"י הנ"ל. ומה שהקשה שם עוד קושיא חמורה דהאיך אמרינן בגמרא שם בתרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמך אהני הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית. ואת"ל נשבית שמא לא נטמאת יעו"ש. בדרך אחד. משום דאמו של ינאי. היתה שבויה מחמת נפשות כמש"ב בספרי מלבושי יו"ט ס"ז שיטה ב"י סק"ז כי היא היתה מבית חשמונאי שהיו מורדים במלכות ונתחייבו הריגה ודעת התוס' והרא"ש שם דכל שבויה מחמת נפשית חיישינן שמא מחמת פחד הריגה נתרצית כדי להציל את עצמה. ולהכי אסורה גם לבעלה ישראל וע"כ בכה"ג איכא חזקה שודאי השתדלה בזה להבעל כדי להציל את נפשה כיון דאסרינן אף לבעלה ישראל דמספיקא לא הוה מפקעינן מבעלה ואף לדעת הרמב"ן ושאר הראשונים דס"ל דלא אסרינן אלא לכהונה כבר בארתי שם דדוקא בא"א כיון דהדין בה שתהרג ואל תעבור ואף היכא דמאנסין אותה אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מפני שהיא קרקע עולם מ"מ להתרצות להבעל מדעתה ודאי דאסורה ע"כ לא חיישינן לשמא נתרצית כדי להנצל משא"כ בפנויה דסובר הרמב"ן דהדין הוא שתעבור ולא תהרג כמו שהובא ביו"ד סי' קנ"ז בהג"ה ולכך אמרינן דהיא נתרצית כדי להנצל מן המיתה. ואמו של ינאי המלך דהיתה פנויה ושבויה מחמת נפשות ע"כ אמרינן דודאי נבעלה כדי להנצל עצמה מן המיתה ולכך אי נשבית ודאי אסורה ושבויה כה"ג אסורה דאורייתא לכך ס"ל לאביי דע"א נאמן לפסול את ינאי מן הכהונה וגם בתרי ותרי ליכא ס"ס כנ"ל

ואף לפי"ד דלא כהפ"י מ"מ אין הכרח מדברי השה"ג והרמ"א דר"ל מהני לדבריה לאוסרה על בעלה אף למשנה אחרונה גם באשת כהן דלא כדברינו משום דנ"ל דר"ל קילא הרבה משבויה דהא ר"ל לבד בלא אמירתה אין על האשה שום חשש לאוסרה על בעלה ולא יצאה כלל מחזקת היתר לבעלה ככל אשה דעלמא. לכך לא מהני אמירתה כלל לאוסרה על בעלה אף שיש ר"ל לדבריה. אבל שבויה כיון דבלא אמירתה נמי צריכה עדות להתירה ובלא עדות אסורה על בעלה ויצאה מחזקת היתר לבעלה ע"כ מהני אמירתה אף למשנה אחרונה ולא מהני עדות ע"א בלבד להתירה נגד אמירתה

ומטעם זה ס"ל להרשב"א דאף באשת ישראל שקדשה אביה כשהיא יותר מג' שנים ויום אחד דבזה אם אומר פ"פ מצאתי מותרת מטעם ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון] מ"מ אם היא מודית שזינתה תחתיו וברצון אסורה. ולא אמרינן עיניה נתנה באחר ואין בדבריה כלום ובלא דבריה איכא ס"ס ומותרת כמבואר להדיא בדברי הרשב"א הובא בש"מ בסוגיא דפ"פ יעו"ש. והא הרשב"א לא ס"ל דר"ל מהני לדבריה כמש"ב בספרי שם בכלל ב' יעו"ש. מ"מ היכא דמצא פ"פ אסורה ולא מתירינן מטעם ס"ס. והטעם כיון דמצא פ"פ ויצאה מחזקת נשים דעלמא. ואנו צריכין לדין עליה ולהתירה מטעם ס"ס וא"כ יש כנגד זה מה שהודית בעצמה וצריכין לומר ע"ז שמא עיניה נתנה באחר וא"כ בזה שהודית מגרע כח הס"ס ולא נשאר לנו אלא ספק אחד שמא עיניה נתנה באחר או לא. ולא דמי לשארי נשים דמתירן אתהן מצד טעם זה לחוד משום דלא אתילד בהן ריעתא כלל ואפי' נמצאו עליהן דברים מכוערין כהני עובדא דשילהי נדרים מ"מ לא יצאת אשה זו מחזקת היתר כי בלא אמירתה אין שום חששא עליה כ"א לבעל נפש שרוצה להחמיר על עצמו כמש"כ הר"ן משא"כ הכא דמהני הריעותא שנמצאת בה שיצאת מחזקת היתר. והתרתה הוא רק משום ס"ס ע"כ אין אנו יכולין להתירה היכא שהיא אומרת שאינו כן. וכן משמע מדברי הראשונים שמוקמי הסוגיא או בשהיא שותקת או מכחשת. ולא הוזכרו בדבריהם אם הודית שזנתה [תחתיו וברצון באשת ישראל] ומחמת שאין אנו חוששין לדבריה ע"כ באשת ישראל שקבל אביה קדושין כו' איכא ס"ס ולכך מותרת ובאשת כהן כו' דאינו אלא ספק אחד אסורה אלא ודאי דהכא מהני דבריה וכדאמרן

ובזה נסתרו דברי הגאון בעל צ"צ סי' פ"ב באלמנה שניסת לכהן ובזמן מועט משניסת ילדה. והיא הודית שזנתה עם בעל אחותה. וכתב שם דאי לאו משום חומר איסור כהונה היה מתירה משום דאמירתה אינה כלום דשמא עיניה נתנה באחר. והביאו ג"כ הב"ש בסי' קט"ו. ולפ"ד דבריו תמוהין דכיון דאנו צריכין להתירה משום דאמרינן דלכשר נבעלה היכא שרוב כשרים אצלה והאיך אפשר להתירה היכא שאומרת דהדבר אינו כן. ודמי זה להא דפ"פ מצאתי שיכולין להתירה מטעם ס"ס אפי' היכא שהיא אומרת שזינתה תחתיו. ואעפ"כ כתב הרשב"א בהדיא שבכה"ג אסורה. והיינו משום שבזה שהודית מגרע כת הס"ס וכמש"ב ה"נ נהי דאם לא הודית הוה אזלינן בתר רובא והוי אמרינן דלכשר נבעלה אבל השתא דאומרת שלפסול נבעלה מגרע את הרוב ומהני דבריה שלא ניזל בתר רובא: סימן ד כבוד הרב הגאון מו"ה בנימין זאב וואלף נ"י אב"ד דק"ק יעקאטערינאסלאוו

תשובתו השניה הגיעתני ג"כ מכבר. ובל יתפלא כת"ר על אשר אחרתי עד הנה להשיבו. באשר בימים אלו רבו טרדותי למעלה ראש וזמן רב לא הייתי בביתי. וגם עתה לא הונח לי עדנה להשיב תשובה ארוכה ולפלפל עם כת"ר בדבריו היקרים. רק אשיבהו בקצרה הלכה למעשה מה שנ"ל בנ"ד דיש לסמוך ע"ד הב"ח ורוב חכמי אשכנז שהסכימו להתיר בנ"ז ממש. והט"ז והב"ש הביאו להלכה. א"כ מי יכול להחמיר נגד דעתם. ובפרט במילי דרבנן אשר לא החמירו רק לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא. והנה הנוב"י תמה ע"ז דהאיך לא חששו דאולי נצל ע"י מחילה של דגים. ואף שתירוץ הגאון מהור"י