מלבושי יום טוב חלק ב שלט

בלי בעלים א"כ אמאי אינו מקריבו לשם שלמים הא לא דחיא בידים כיון דלא חזי לשם פסח וכן יש להקשות ביומא שם דאמאי מותר להקריב הראשון. אך שם נוכל לישב לפי"ד דשם מיירי דנמצא קודם חצות. אמנם בפסחים שם לא נוכל לישב כן דשם מיירי להדיא דנמצא לאחר חצות

גם כתב כת"ר וז"ל גם מה שהשיגו עלי בתירוצי שתירצתי דברי הרע"ב שהוא מטעם ס"ס. וע"ז השיגו עלי מסוגיא דקדושין דפריך שם ודילמא תודה היא הלא התם נמי ס"ס הוא. לא אבין למו הלא כמו שיש הס"ס בעולה כן יש ג"כ הס"ס בתודה דילמא חולין הוא ודילמא תודה היא וא"כ הוא שקול עולה כמו תודה. ויש לספק בתודה כמו עולה ושפיר פריך הש"ס. וכעין זה כתבו התוס' ב"ק (יא.) ד"ה מטהרת לה כו' כיון דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס כו' עכ"ד. נפלאתי על מע"כ בזה. חדא דהא דעת המהרש"ל הוא דס"ס דסתרי אהדדי לא מיקרי אלא היכא דשני הספיקות סתרי אהדדי. והכא אינו סותר אלא ספק אחד. וכן מסכימים כמה גדולי האחרונים לדעת המהרש"ל. עיין בפ"מ סי' קי"א סק"א במחודשים. ועוד דהא כתב הנוב"י במה"ק יו"ד סי' ס"ב וז"ל ועוד שגוף סברת התוס' שכ' כיון דנצטרך אח"כ לומר להיפך להכי לא שרינן כלל חידוש הוא ומהרש"ל באמת תמה עליהם. ולענ"ד אין בזה אלא חומרא דרבנן כו' עכ"ל. [ועיין מש"כ בס' מלבושי יו"ט בדיני ברירה סי' י"ד]. וכיון דאין זה אלא חומרא דרבנן בעלמא ודאי דמסתברי דבקדשים כה"ג לא גזרו רבנן להחמיר בזה. ויותר נראה לאחר העיון דבנ"ד לא שייך כלל לומר ס"ם דסתרי אהדדי דהא דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי משום דממ"נ באחד עושה איסור והיינו היכא דמצי למיעבד תרווייהו לקולא מטעם ס"ס. כגון שמקודם יתירה ביום ח' דילמא אין כאן ולד ואפי' ולד הוא דילמא זכר הוא. ואח"כ יתירה אם תראה מקודם ביום ל"ד ואח"כ ביום מ"א דילמא אין כאן ולד ואפי' יש כאן ולד דילמא נקבה היא. א"כ ממ"נ באחד מהן עשה איסור ע"כ לא אזלינן לקולא בהאי ס"ס כלל. אבל הכא אם יקריבו לשם עולה מטעם ס"ס תו לא יקריבו לשם תודה מטעם ס"ס. ואם יקריבו לשם תודה מטעם ס"ס תו לא יקריבו לשם עולה מטעם ס"ס. א"כ לא שייך כלל בזה הך כללא דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי. וזה לא קשה דאמאי אמרו חכמים שיקריבו לשם עולה מטעם ס"ס ולא אמרו שיקריבו לשם תודה מטעם ס"ס. או לשם איזה מהן שירצה יקריב. משום דעולה שכיחי יותר מן התודה וכן כתב הפנ"י. ועיין בירושלמי דשקלים פ"ז ה"ג דגם שם משמע כן. ולכך לא קשה להירושלמי קושית הגמרא דידן. והגמרא דידן ס"ל כיון דתודה נמי הוה מיעוטא דשכיחא א"כ צריך לחוש נמי לתודה או משום דסתמא דמתני' אזלי אליבא דר"מ דחייש למיעוטא ולכך פריך הגמרא דילמא תודה היא: כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן: סימן כט

עיין בט"ז סי' שצ"ז שהביא תשו' מהר"ם מינץ דאם אמר לאחד שמת לו מת. ולא ידע אם הוא תוך ל' או לא. ופסק לו המורה דאין צריך להתאבל מטעם ספיקא דרבנן לקולא ואח"כ נתודע לו אחר ל' מיום המיתה שהשמועה היתה תוך ל' ונסתפק בזה אם הוא חייב להתאבל או לא יעו"ש. והט"ז השיג עליו וכתב וז"ל ולע"ד נראה דאין כאן אבילות כיון שעל כל פנים השתא עברו ל' יום מיום המיתה דלא גרע ממי ששגג או הזיד ולא נהג כלל אבילות עד לאחר ל' יום דודאי אח"כ אין עליו אבילות כמ"ש כאן בסעיף א' דמי ששגג או הזיד משלים כל ל' משמע אחר ל' אין שום שייכות תשלומין כנלע"ד עכ"ל ונפלאתי על פה קדוש דלפע"ד נראה דהספק של מהרמ"מ הוא נכון דהא מ"מ עתה כשנתודע לו שהשמועה היתה תוך ל' א"כ צריך למנות לענין דין אבילות מה שנוהג כל ל' מיום השמועה. א"כ אפשר לומר כיון שעדיין תוך ל' מיום השמועה והשמועה שלו היתה שמועה קרובה א"כ מחויב הוא להתאבל עתה אף שהוא לאחר ל' מיום המיתה כיון שעדיין הוא תוך ל' מיום השמועה ולא נהג עדיין אבילות כלל. וכן יש להסתפק גם כשאמר לו שזה ודאי לאחר ל' ואח"כ נתברר לו שזה היה טעות ושמועתו היתה שמועה קרובה ועתה הוא לאחר ל' מיום המיתה אם צריך להתאבל או לא כיון דהא עדיין הוא תוך ל' מיום השמועה. וזה נראה מדבריהם דמה שנהג מקצת אבילות מחמת שמועה רחוקה זה לא מיקרי נהגו במקצת וזלזל במקצת. ועיין בריטב"א על מ"ק (כ.) וצ"ע. ואם נאמר כסברתו השניה של מהרמ"מ דכה"ג א"צ להתאבל דזה לא מקרי יום שמועה כיון דאז אינו מחוייב להתאבל ועתה הא עברו ל' יום מיום המיתה ולכך מה ששמע אז לא מיקרי יום שמועה צ"ע אם שמע קודם הרגל ונאמר לו אז שכבר עברו ל' ואח"כ לאחר הרגל נתודע שעדיין הוא תוך ל' אם ביטל ממנו הרגל תורת אבילות או לא. כיון דאמרינן דזה לא מיקרי יום שמועה א"כ א"א שהרגל יבטל ממנו תורת אבילות. ועיין בחת"ס סי' שמ"ב דכתב דמה שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל כיון שזה הוה מחמת אונם מ"מ הרגל מפסיקו. אך בנ"ז יש להסתפק דאולי כיון שאמר לו שזו היא שמועה רחוקה הוה כאלו לא שמע כלל עד עתה. וכיון שעתה הוא תוך ל' אין הרגל מפסיקו. אח"כ מצאתי בפנ"י ח"ב יו"ד סי' כ"ג דפסק דאף אם אמרו לו ביום ל' שהיא שמועה רחוקה ואח"כ נתודע לו שהיא שמועה קרובה מחוייב אז להתאבל כ"ז שהיא תוך ל' מיום השמועה. וזה עולה כדברינו כיון שעדיין תוך ל' היא השמועה ועדיין לא נהג אבילות מחוייב להתאבל. וזה דלא כהרמ"מ דמספקא לי' בזה. וכ"ש דלא כהט"ז דמיפשט פשיטא לי' להיפך. ולפי דברי הפנ"י גבי רגל הדין דרגל מבטלו אע"ג דסבר אז שהיא שמועה רחוקה ובאמת היתה שמועה קרובה. כנ"ל בזה: