מלבושי יום טוב חלק ב שלח

דרועה. ואין להאריך בזה אחר שכת"ר מודה לדינא דמסתבר דרועה. אך עודנו מתעצם לקיים ההג"ה להוציא ישן מפני החדש בדחוקים רבים על לא דבר. ואשר יקשה לו לפי הגירסא הישנה בירושלמי דאיך אפשר דבאשם מצורע לא יצא מאתמול. דהא ל"ב כלל תיכף לסמיכה בדידי'. הנה על שלש אשיבנו. חדא דמ"מ זמן הראוי לשחיטה בעינן ומה ענין זה לזה. ועוד דהא באמת קיי"ל דבעינן גם בדידי' תיכף לסמיכה. ולא מרחק צפון כרבנן בריב"י. ועוד דמלבד כל זה כיון דאמרה תורה והביא ביום השמיני קבעה כל מצותיו ביום ח' דוקא והסמיכה בכלל. ולפי"ד כת"ר דל"ב בדידי' תל"ש כלל אטו משום שהקריב החטאת תחילה יתחדש עיכוב בדבר אתמהה מלבד הדוחק בלשון שלא בזמנו. וההגהה בנוסחאות ישנות במקום שהחדשות דחוקות והישנות מרוחות. והאמת עד לעצמו: כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה

וזה שהשבתי עוד להגאון הנ"ל: מה שכתב מעכ"ת במכתבו העבר כיון דאנן קיי"ל דלא מרחק צפון א"כ גם באשם מצורע בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. לא יכולתי להלום כוונתו דאם דעת כת"ר דאף שסמך בחוץ נמי הוי תל"ש זה אי אפשר. דהא מוכח בזבחים שם דהוה ס"ד דברייתא ס"ל דלא מרחק צפון ואפ"ה לא מיקרי תל"ש. ואי כוונתו משום דאפשר לעייל ידו ולסמוך משום דהרמב"ם פסק כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה הא אנן קיי"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ לא אפשר. כדאיתא שם באותו סוגיא לא"ד. וגם דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים דפסק דגבי אשם מצורע מעייל ידו וסומך הא סמיכה בכל כחו בעינן. ונ"ל דהרמב"ם סובר דתל"ש דאורייתא וא"כ בע"כ סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כדאיתא בסוגיא שם. ואמרינן אקפו ידייכו כדי דלא להוי עבודה בקדשים. וא"כ כיון דלא הוי סמיכה בכל כחו מצי לעייל ידו ולסמוך ובזה יש לישב קושית הלח"מ שם על פסק הרמב"ם דאין סמיכה בטמאים הא אפשר לעייל ידו ולסמוך דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ א"א. אבל לפי הירושלמי לגירסא השניה שמקיים כת"ר ע"כ סובר בסמיכת אשם מצורע דאורייתא דא"כ האיך אפשר דמחמרינן בה יותר מבשאר סמיכות א"כ ע"כ ל"ב תל"ש. וגם צ"ע לפי גירסא הישנה לפי מה שפירש כת"ר דלכך קאמר ב"ה דסמיכה מאתמול לא הוי סמיכה בשלמי חגיגה משום דא"א להביאה מאתמול דהא במס' ביצה בבלי לא הוי טעמא הכי לשני הברייתות והאיך אפשר לומר דהירושלמי יסבור טעם אחר כנגד הברייתות הללו: כ"ד ידידו דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן

וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל. במ"ש דכיון דלא מרחק צפון הוי גם בא"מ תל"ש כוונתי עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל וכלישנא קמא דאביי ורבא סברי הכי דמשני הקושיא דפשפש הכל דכתב כו' ואע"ג דודאי קיי"ל סמיכה בכל כחו מ"מ סברי דאפשר שלא יכנוס ראשו ורובו אלא בשאר קרבנות דאפשר בטהרה גזרו שלא יסמכו טמאים. אבל בא"מ דלא אפשר מעייל ידו וסומך: כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה

א"ה כעת ראיתי בגליון הש"ס על הירושלמי שנדפס בשנת תר"ך שהגיה דברי הירושלמי כמש"כ. ופי' עבר זמנו כמש"פ אח"כ היינו שהקריב החטאת יעו"ש: סימן כח לה"ג הגאב"ד דק"ק בוטען מוה' מרדכי נ"י

מה שהקשה כת"ר דלפי דברי דקודם חצות לא איכפת לן אף אם משכו הבעלים ידם מהפסח ונשאר בלי בעלים כיון שחוזרין ונמנין עליו קודם חצות הם או אחרים מותר להקריבו לשם פסח משום דחצות קבעתו לשם פסח. דא"כ אמאי אמרינן בפסחים (צ"ח.) אם מת קודם חצות ואין בו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים. ימנה עתה בנו על הפסח ויביאנו לשם פסת. ותירצתי לו ע"ז עפי"ד התוס' רי"ד שם דכתב דהבן אינו יורש את הפסח מאביו. ע"כ אינו יכול למנות עתה על פסח זה. והקשה כת"ר ע"ז מה בכך שאינו יורשו הלא לא גרע מאחר שיכול להמנות עליו. לפי"ד ז"א דהא אחר בודאי אינו יכול למנות בלי דעת הבעלים. א"כ גם הבן מאחר שאינו יורש את הפסח מאביו האיך יכול למנות מעצמו על הפסח של אביו. וזהו כוונת התוס' רי"ד דאם היה הבן יורש את הפסח מאביו א"כ היה הבן במקום אביו והיה יכול למנות אחרים על פסח זה. אבל עתה כיון שאינו יורש את הפסח מאביו א"כ כמו שאינו יכול למנות אחרים עליו כ"כ הוא בעצמו ג"כ אינו יכול להמנות עליו. אבל מש"כ כת"ר דכוונת התוס' רי"ד כיון דהבן יורשו א"כ לא נשאר הפסח בלי בעלים שבחיי אביו היה אביו נמנה עליו וברגע שמת אביו הלא תחת אבותיך יהי' בניך והבן הוא במקום אביו א"כ לא נשאר הפסח רגע בלי בעלים. ע"ז כתבו התוס' רי"ד שהבן אינו יורש הפסח מאביו ונשאר שם פסח בלי בעלים. לפי"ד א"א לפרש כן דזהו כוונת התוס' רי"ד דא"כ תקשה עליו קושיא גדולה דהא זה ודאי רחוק לומר שאביו מת פתאם ולא היה גוסס כלל מקודם וכיון שהי' אביו גוסס ורוב גוססין למיתה הוה כמו שאין לו בעלים. דלכך לא קבעתו חצות כשהיה אביו גוסס כמו דמתרץ שם רבינא והא הבן אינו יורש את אביו רק לאחר מיתה א"כ בשעה שהיה אביו גוסס היה הפסח בלי בעלים. א"כ אף אם נימא דהבן יורש את הפסח של אביו נמי אסור להקריבו לשם פסח כיון דהיה הפסח בלי בעלים בשעה שהיה אביו גוסס. אע"כ צ"ל דהתוס' רי"ד ס"ל דקודם חצות לא איכפת לן אם הפסח נשאר בלי בעלים ואם היה הבן יורש את הפסח של אביו היה יכול למנות עתה על פסח זה כיון שעדיין הוא קודם חצות. א"כ גם מתוס' רי"ד מוכח כדברינו ואין להקשות לפי"ד דאינו יכול למנות על פסח בלי בעלים, א"כ האיך אמרינן במשנה שקלים לר"י שהמוצא מקריבו לשם פסח. הא אין כאן בעלים שימנו אותו אבל באמת ז"א דהא שם ע"כ צ"ל בלא"ה דאמדו חכמים דעת הבעלים שנאבד מהם הפסח שכן הוא דעתם שכל מי שימצא אותו ימנה על פסח זה ויקריב אותו לשם פסח ואח"כ יחזיר להם המעות. א"כ זה הוה כמו שנמנה מדעת הבעלים ועיין בגליון הש"ס על ירושלמי ודבריו שם אינם ברורין כלל לפע"ד. ועוד מוכרחין אנו לומר דאף שמשכו הבעלים ידם מפסח זה ונמנו על פסח אחר מ"מ עדיין הם בעלים על פסח זה ויכולין למנות אחרים עליו קודם חצות ובזה יתורץ קושית המקנה דהקשה מאחר שנאבד הפסח אמאי לא חיישינן דילמא כבר משכו הבעלים ידם ממנו ונמנו על פסח אחר א"כ נשאר הפסח בלי בעלים. וע"כ צ"ל דמשום דעדיין קודם חצות ואף אם כבר משכו הבעלים ידם ממנו יכולין למנות אחרים עליו. ואף אם מצא מאחר שכבר משכו ידם ממנו נמי מהני דעת הבעלים שרוצים שכל מי שימצא יקריבו לשם פסחו כיון שגוף הפסח הוא שלהם

עוד נ"ל לישב קושית המקנה הלזו מטעם אחר. דלכך לא חיישינן שמא כבר משכו הבעלים ידם ממנו מאחר שנאבד ונמנו על פסח אחר א"כ נשאר בלי בעלים משום דאף שנאבד ונמנו על פסח אחר מ"מ אמרינן דודאי אין דעת הבעלים למשוך ידם לגמרי מהפסח הראשון. אלא דעתם הוא שאולי ימצא הראשון אז יבחרו איזה להקריב לשם פסח והשני לשם שלמים לא מיבעיא למ"ד יומא (סד.) דמצוה בראשון דודאי אין דעתם למשוך לגמרי מהפסח הראשון אלא אפי' למ"ד שאיזה שירצה יקריב מ"מ כיון דאם היה אחד מהם מובחר מצוה בו ע"כ אין דעתם למשוך לגמרי ידם מפסח הראשון. וראי' לזה דהא אמרינן בפסחים (צו:) דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה. והטעם הוא כיון דנמצא קודם שחיטת פסח השני שהופרש תחתיו והוא לא הקריב את הפסח הראשון לשם פסח הוה כדחיא בידים כמבואר שם. ואי אמרינן כיון דנאבד הפסח והבעלים נמנו על פסח אחר הוה כמשכו ידם ממנו ונשאר הפסח בלי בעלים א"כ לא חזי' אח"כ לשם פסח אפי' אם ירצו להקריבו כיון שהי'