מלבושי יום טוב חלק ב שלז

באינו אבוד. וק"ו הוא מפסח דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה בספ"ט דפסחים. וכל שבחטאת רועה קרוב יותר לינתק לרעי' שם. וגם לו הי' כדבריו לדינא הלא רחוק עד מאד לכוין זה בלשון הירושלמי למימר דאשם שלא בזמנו דקאמר היינו שנתכפרו בעליו. ולמה זה לנו לעקש הישרה. הלא ד' הירושלמי פשוטים וברורים דסבר דענין תכיפת הסמיכה אינה רק שיהי' ראוי לשחיטה בשעת הסמיכה כמו במקום שסומכין שוחטין ה"נ בזמן הראוי לשחיטה להכי באשם מצורע בזמנו דגברא לא חזי מאתמול לא יצא לד"ה דכל יומא לאו זמנו הוא ובשלמי חגיגה פליגי דמצותן ביו"ט ומ"מ חזו מאתמול לנדבה [או גם לחגיגה לדעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ג דחגיגה ה"י] ואשם מצורע שלא בזמנו חזי בכל יומא ולפי"ז אין לנו כלל תכיפת סמיכה לשחיטה דבאשם מצורע לא בעי תכיפה ממש דהא לא אפשר

וכ"ז כתבתי לישב ד' התוס'. אבל לדעתי נראה דהירו' מודה דלכתחילה צריך תכיפה ממש בהני דאפשר כפשטא דמתני' אלא דבדיעבד א"צ לחזור ולסמוך [ואסור משום דהוי כעבודה בקדשים] ומשום הידור בעלמא דחינן יו"ט. ואפשר לישב גם ד' התוס' עפ"ז דר"ל דמתנית' לא מוכח דצריך לחזור ולסמוך די"ל כהירושלמי. אבל אנן ס"ל דאינה כלום וצריך לחזור ולסמוך. וכן סגל"ת צריך לחזור ולקרות ק"ש כמ"ש במג"א סס"י ס"ו עפ"י הירושלמי וכן במים אחרונים וכן במים ראשונים. אך באמת כ"ז דוחק

ולענ"ד לישב בפשיטות קושית התוס' דל"ח רק תכיפת ב' מצות. אבל הנטילה שהיא על הסעודה ל"ח כמו דל"ח כל הברכות למצותיהן או להנאתיהן וכן בין הש"י לתש"ר [ולפי"ז יהי' ראי' מכאן לדעת הרז"ה והר"ן ז"ל בר"ה והתוס' דמנחות שאין איסור אלא משום גרם ברכה שא"צ] שהכל כמו בין ברכה למצוה וה"נ נטילה ואכילה

ומגו דעסיקנא בענינא דתכיפה אמינא מאי דנ"ל לישב קושית המג"א סי' קס"ו על התוס' דסוטה יעו"ש. דהתוס' לשיטתייהו בזבחים (לב) דסמיכה מצותה בפנים. וא"כ למ"ד במקצת שמה ביאה ל"א למיעבד כדינה. להכי לא קפדינן בתכיפה [וכ"נ דעת הרמב"ם בחיבורו] ופליגא סוגיא דזבחים אסוגיא דפ"ב מדות דמתרצא למתני' שתיכף וכו' א"נ ל"פ וה"ק במקום שסומכין שוחטין ונכנסין ישראל בין האולם ולמזבח ואין סומכין בעזרה משום דבעי תכיפה. וחיישינן דילמא ישהה והשתא מייתי שפיר דלמ"ד ל"ש ביאה עכ"פ מוכח דכ"ב אמה הוו הפסק: כ"ד ידידו אלעזר משה הלוי א"ה

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל עוד בזה. הנה מה שהשיג כת"ר עלי על מה שנ"ל לפרש בדברי הירושלמי עבר זמנו היינו שעבר זמנו משום שהקריבו הבעלים אשם אחר ע"כ האשם הראשון קרב עולה. יפה השיג והדין עם כת"ר דבודאי כה"ג רועה אע"ג דבחטאת כה"ג אינה מתה. משום כיון דהקריב אשם נדחה אשם הראשון מלהקריבו הוא עצמו עולה. כמו גבי פסח אם נמצאת קודם שחיטת הפסח. אף שאפשר לומר דהירושלמי ס"ל כרב דבע"ח אינם נדחין מ"מ היכא דדחי בידים כתבו התוס' בפסחים (צו:

) ד"ה קודם דגם רב מודה בזה:

אמנם לפי"ד הרמב"ם ה' ק"פ פ"ד ה"ו דפסק דפסח אף שנמצא קודם שחיטת הפסח מ"מ קרוב הוא עצמו שלמים. אלמא דלא ס"ל הכי. היה אפשר לומר כדברי. מ"מ מפשטות המתני' דתמורה נראה כדברי כת"ר דאף בשאינו אבוד אם כפרו בעלים באחר אשם הראשון רועה. וע"כ משום גזירה דלאחר אטו לפני כפרה **(הג"ה א"ה ובזה אפשר לפרש דברי הגמ' פסחים (ע"ג.) דקאמר שם אמר ר"ה א"ר אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו כו' בדמיו אין אבל גופו לא דגזרו לאחר כפרה אטו לפני כפרה, עיין מה שדחקו בפי' הגמרא התוס' ד"ה אשם כו'. והנה גירסת הרמב"ם ז"ל וכן הוא גי' הרשב"ם ז"ל במנחות (ד.) ד"ה אשם כו' א"ה לכתחילה נמי. עיין בלח"מ ה' פסולי המוקדשין פ"ד הט"ו דהקשה שם בסוף דבריו על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד קשה דמדנתן טעם גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה משמע דאית לי' דלא בעי עקירה דהא בגמ' לא אמרו טעם זה אלא למאי דאמרינן דלא בעי עקירה דקשה לן אפי' לכתחילה נמי וכמו שפי' לפי גירסתו ז"ל וצ"ע עכ"ל. ולפע"ד נראה דהרמב"ם פי' דברי הגמ' א"כ לכתחילה נמי דלא כהרשב"ם אלא כיון דלאחר שניתק לרעייה אם שחטו לשם עולה כשר, א"כ אמאי לא מקריב אותו לאחר שניתק לרעייה לכתחילה לשם עולה. אך לפי"ז תמוה המנא תימרא דקאמר הגמ'. כיון דעיקר קושית הגמ' הוא רק לפי דברי רב דס"ל כיון שניתק לרעייה אם שחטו בדיעבד כשר א"כ אמאי לא ישחוט אותו לכתחילה אבל בלא דברי רב איכא למימר כיון דהלכה כל שבחטאת מתה באשם רועה הוא רועה דוקא אבל הקריב אותו בעצמו לשם עולה פסול. אבל לפי"ד א"ש דהביא ראי' מדקאמר סתם אלא שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב משמע אף שלא נאבד. א"כ א"א לומר מטעם הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהא בכה"ג בחטאת אינה מתה. אלא ע"כ הא דרועה הוא משום גזירה:

)** אע"ג דצ"ע דאמאי לא גזרינן גבי פסח נמי כה"ג. והיה אפשר לפרש דברי הירושלמי באופן אחר דאיירי שעבר זמנו של האשם היינו שעבר שנתו. ובעבר שנתו קיי"ל דבחטאת אינה מתה אלא רועה כדאיתא בתמורה (כב.) וכיון דבחטאת אינה מתה איכא למימר דבאשם קרב הוא עצמו עולה. והכא לא שייך גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כיון דאיכא שינוי בגופו של אשם. מ"מ לדינא צ"ע. אך מה שלא נ"ל גם פירוש זה דהא אף אם נימא דהוא עצמו קרב עולה מ"מ הא הוא קרב עולה לקיץ המזבח ולא עולת עצמו. דהא אנן קיי"ל דלא כר' יהושע. א"כ לא בעי סמיכה. וזה דוחק לומר דהירושלמי אזלא אליבא דר"י ע"כ צריך לפרש עבר זמנו היינו שהקריב חטאת כבר. והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאשם מצורע אינו מעכב א"כ מיד שהקריב החטאת מותר לכנוס לפנים א"כ אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה לכך אם סמך מאתמול לא יצא. אבל באמת קשה לי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דאשם מצורע אינו מעכב הא כתב הרמב"ם דאם הקדים החטאת לאשם פסולה. אך אפשר לדחוק דכוונת הרמב"ם הוא דלכתחילה אסור לזרוק דם החטאת אם שחט החטאת תחילה. אבל אם זרק הורצה. ומה שלא נ"ל פי' כת"ר בדברי הירושלמי משום דלפי"ד תמוה מאד לומר שיהא חמור סמיכת אשם מצורע יותר משלמי נדבה דהא ע"כ אי סמיכת אשם מצורע הוא לאו דאורייתא. או תיכף לסמיכה שחיטה הוא לאו דאורייתא:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל בזה. אשר התפלא כת"ר ע"ד הרמב"ם ז"ל שכתב דאשם מצורע א"מ. והוא עצמו כתב שאם הקדים החטאת לאשם פסולה. הנה לא נזכר בדבריו שום פסול כלל. רק שתעבר צורתה כו' והינו בלא נזרק הדם כמ"ש שס והא ממרס כו'. וגם מעכ"ת כ' במכתבו כן. אלא שחשבה לדוחק. ולא ידעתי למה. דהא מצינו במקומות אין מספר לא יזרוק ואם זרק הורצה. וגדולה מכולן אמרו שאם מצא אחרת שמינה הימנה מביא ושוחט אפי' בשבת. וע"כ שהראשונה תעבר צורתה כו'. וכ"ש כאן שצריך קדימה מן התורה מקרא דזאת תהי': דל"ש מחו"ז כיון דאינו מעכב ומיושב קושית הלח"מ. ועיין בתו"כ] דודאי כל זמן שלא נזרק הדם מביא אחרת

בענין אשם שעברה שנתו עדיין מעכ"ת כמסתפק דאולי מפני שינוי שבגופו לא שייך למגזר והוא עצמו קרב עולה. הנה אם כדבריו אלה יהי' דין זה גם בעברה שנתו ואבד ש"י וכ"ש הוא כמו שהוכחתי במכתבי הקודם דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה. וא"כ נבטל הכלל גדול שמסרו לנו חז"ל דכל שבחטאת מתה באשם רועה [ולפ"ד מעכ"ת הראשונים דלא רועה אלא היכא דבחטאת מתה הבאתי מה שהבאתי]. ואע"ג דהתוס' כ' בכ"מ דל"ד רועה היינו מהלכה. אבל לדינה ע"כ