מלבושי יום טוב חלק ב שלו

דמספקא לי' אי הוי לפי חרב אפי' דרך שחיטה או לא. א"כ א"א לומר דעוף טעון לפי חרב דלפי"ז תיקשי ממ"נ אי מהני שחיטה להוציא מדין נבלה משום דדרך שחיטה לא הוי לפי חרב א"כ האיך מצי לשוחטה הא צריך לקיים בי' לפי חרב. ואי דרך שחיטה הוי לפי חרב א"כ אינו מוציא מדין נבלה והאיך מצי לשוחטה לטהר טומאת מצורע. [ובאמת לולא דברי רש"י ז"ל הי' אפשר לפרש דברי ר"ח דאף דדרך שחיטה הוי נמי לפי חרב מ"מ מספקא לי' אם מטהרה מדין נבלה. וכן נראה דזהו דעת הרמב"ם ז"ל אי אמרינן דהרמב"ם פשיט ספיקא דר"ח מהך סוגיא דחולין כדברי כת"ר] אע"כ דרש"י ס"ל דעוף אינו טעון לפי חרב אלא דסגי בשרפה. וכמו שהוכיח כת"ר מדברי רש"י מדכתב דלאחר שחיטה ישרפוה. דזהו דוחק לומר דרש"י ס"ל דכל הרוגי עה"נ אף דדינם בסייף מ"מ אינם נקברים אלא מניחם ברחוב העיר ונשרפים בכלל שלל העיר. מ"מ מדברי הפ"ח נראה דסובר כן. דכתב דלכך פסק הרמב"ם דהורגין כל נפש חיה משום דספיקא דאורייתא לחומרא. לכאורה דבריו תמוהין דמאי שייך בזה ספיקא לחומרא דהא אנן מספקא לן אי צריך להורגן או לשורפן מאן נימא לן דהריגה חמירא. אלא ע"כ דס"ל דלאחר הריגתן שורפן בכלל שלל העיר נמי. ועדיין דברי הפ"ח צ"ע: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזאת תשובת הגאון הנ"ל. אשר כ' בשם הפ"ח דכל איצטריך לרבויי נ"צ שבתוכה. אם באמת הכי משמע לפי גירסתנו בגמ'. אך אינו מובן כלל. דכיון דאי לאו אשר בה הוינא מרבה ג"כ נ"צ שחוצה לה א"כ השתא דכתיב אשר בה לא אימעטי מיניה רק שחו"ל אבל שבתוכה לא אימעטו ול"ל רבויי עלייהו. עכ"נ עיקר כגירסא שבספרי וילקוט שם דמהחרם אותה ממעטי נ"צ שהצדיקים אינם בכלל החרם ומ"מ שבתוכה איתרבו מאשר בה. א"כ מיתר כל לגמרי ונוכל לומר כדברי הכ"מ. ואשר הקשה עוד דלישתק קרא מבהמתה לגמרי. הא ודאי איצטריך לדונם בסייף דלמ"ל סתם אשר בה לפי חרב דא"כ לא מכלל בי' אלא בע"ח ולא מתרבי שאר נ"צ שאינן בע"ח לאיסור ושרפה. ומ"מ לא ידענא איך יבואו עופות לסייף מכל דכתיב גבי שאר נכסים שאינן בסייף. ואולי באם אינו ענין קאמר. ובילקוט איתא בהמתה ולא בהמה של עיר אחרת. ונ"ל דאתא למעוטי כשהן בתוכה דלא אימעטו בכלל שאר נכסים משללה [כמ"ש בגמ' שם] כיון שדינם חלוק בסייף כמחוייבין לעצמן ולא דמי לשאר נכסים. אך לא ידעתי מקורו כי מה שנרשם שם ספרי הוא טעות דר"ש מארי' דספרי דרש לה בגמ' דידן למעוטי בכור למעשר וכ"ה בהפרי שם למעט הקדש. ובעית הירושלמי דביברין לענ"ד ודאי כמש"כ מעכת"ר בפנים השניים דמשום דביברין חלוקין לעצמן מיבעיא לי' אי הוה בכלל העיר. ובענין מ"ש אז דלהרמב"ם ז"ל דבני קטלא נינהו תיקשי מאי צריך למימר בחולין שם משום שלח לתקלה. ודאי תפס יפה כת"ר ע"ז דגם בלא"ה תיקשי דהא בעי שרפה ברחוב העיר וגם יפה תירץ די"ל כגון שלא הי' בשעת קבוץ. אך באמת י"ל גם להרמב"ם ז"ל משום דעשה דמצורע משום גדול השלום אפשר שידחה לעשה דעה"נ כמו דצריך קרא לשלוח הקן. ול"ד לנוגח דבערת הרע מקרבך חמיר טפי ואין שלום לרשעים. ולפי"ז למאי דאסיק שם לרבינא אלא לשחיטה אפשר אפי' לאחר ג"ד אלא שא"צ לזה. ובהכי מישבא ג"כ קושית כת"ר אליבא דרש"י ז"ל. אך לדעתי לא כוון רש"י ז"ל רק כעין דברי כת"ר. ואין להאריך בזה: כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה

א"ה מש"כ הגאון הנ"ל די"ל דברי הרמב"ם דמה דקאמר הגמרא לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא קאמר בפשיטות דבר קטלא הוא. משום דעשה דמצורע מפני גדול השלום אפשר שידחה לעשה דעה"נ. לפ"ד א"א לומר כן דהא כיון דגלי קרא דעשה דמצורע לא דחי לעשה דשלוח הקן. א"כ ה"ה דלא דחי עשה דמצורע לכל עשין שבתורה דאין סברא לומר דדוקא עשה דשלוח הקן הוא דלא דחי לעשה דמצורע דמה חומרא יש בעשה דשלוח הקן מבכל עשין שבתורה. אלא נראה לישב דברי הרמב"ם באופן אחר דאף בהמה דודאי דינה בחרב לכו"ע מ"מ אם לא היתה בשעת שהרגו כל נפש חיה שבעיר כגון שברחה מן העיר מיד לאחר ג"ד אינו מחוייב להביאה לב"ד ולהורגה בדין סייף אלא נשארה באיסורה לעולם. שאין החיוב להרוג כל נפש חיה שבה אלא אותן שהן בעיר. וזה דמי לשאר שלל העיר שאם לא נקבצו לתוך העיר לשורפן בשעה ששרפו כל שלל העיר אינו מחוייב לשורפן אח"כ כמשכ"ל. ה"ה לענין הריגה בחרב ובזה האופן מיירי הגמרא דחולין. כנ"ל בזה: סימן כז עוד מה שפלפלתי עם הגאון הנ"ל בדין תיכף לסמיכה שחיטה

הנה הגאון הנ"ל כתב לי וז"ל בברכות (נ"ב:) בתוס' ד"ה תיכף כו' לכאורה תמוהין דבריהם דהא תיכף לסמיכה שחיטה היא ג"כ משנה מפורשת במנחות (צג.) ודחק בזה בצל"ח שם. אך עתה מצאתי בירושלמי פ"ב דיו"ט דאיכא מ"ד דלא בכל הטעונין סמיכה בעינן תכיפה. ונכונים דברי התוס' בלי גמגום

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. מש"כ כת"ר לישב ד' התוס' מהירושלמי פ"ב דיו"ט עיינתי בד' הירושלמי. ולפע"ד דברי הירוש' תמוהין מאד ומכל הסוגיות מוכח להיפך. דאדרבה באשם מצורע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמבואר להדיא בברייתא בזבחים (לג.) אבל בשלמי נדבה ודאי תיכף לסמיכה שחיטה. ע"כ נ"ל להגיה דברי הירושלמי וכצ"ל אמר ר"ז כל קמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול לא יצא מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עביד לון כאשם מצורע ב"ה עבדין לון כשלמי נדבה. פי' דב"ש ס"ל כיון דלא אפשר לסמוך ביו"ט הוה כאשם מצורע דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. וב"ה ס"ל כיון דאפשר ביו"ט א"כ הוה כשלמי נדבה א"ר יסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא בזמנו עיבור זמנו נעשה כשלמי נדבה. נראה דצריך לפרש היינו שעבר זמנו והקריבו הבעלים אשם אחר ואשם הנשאר קרב עולה. דאז אם סמך מאתמול לא יצא אף שלכאורה צריך להיות האשם רועה כיון שכפרו בעלים באחרת. אבל לפעד"נ דדוקא היכא שהי' אבודה בשעת הפרשה ונמצאת אחר שכפרו בעלים דהא גמירא כל שבחטאת מתה באשם רועה. והא ס"ל לרבנן בתמורה (כג.) דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו בעלים אבל אם נמצאת קודם שכפרו בעלים רועה. א"כ איכא למימר דבכה"ג באשם הוא גופי' קרב עולה: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין תכיפת הסמיכה לפלא רב על הוד כת"ר איך מלאו לבבו הטהור לשלוח יד להגיה הגהות רבות בדברי הירושלמי בפ"ב דיו"ט ופ"ק דחגיגה לדברים שאין למו שחר אב"א סברא ואב"א ק"ו. דהא משנה שלמה שנינו אשם שכפרו בעליו ירעה וכו'. ולא הזכירו כלל שום ריעותא לבד זה. ומימרא דרב ששת בכריתות (כד) בהפריש ב' אשמות לאחריות כו' [בספק וכ"ש בודאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם] ממש כמו בחטאת מימרא דר' אושעיא בתמורה (כד) והכי מסתבר בפשיטות כיון דעיקר טעמא דאינו קרב עולה משום גזרה אטו לפני כפרה א"כ מה לי אבוד מה לי שאינו אבוד אדרבה יותר יש לגזור **(מרבינן נ"צ שבתוכה. אלמא דכל נכסי צדיקים הנמצאים בתוכה בשעת חירום אסורין עכ"ל. אבל לפ"ד א"ש דברי הרמב"ם וזהו החילוק בין נ"צ לנ"ר דהיכא דבשעת ג"ד לא הי' בתוך העיר ובשעת הקבוץ הביאם דנ"ר שורפין ונ"צ פלטין:)**