מלבושי יום טוב חלק ב שלה

מיירי דמתה תיכף אחר לידתו ולא שהה שעה אחת דבכור כה"ג הוא קדוש אלא דירעה עד שיסתאב ובמעשר הוא פטור ואינו נכנס לדיר להתעשר ומדברי הרמב"ם נראה דפוסק כרבא לכך גבי קדשים בה' איסורי המזבח פ"ג ה"ד קאמר שם פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. ר"ל היינו דבשעת יציאת רובו נשחטה ואח"כ נולד כמשב"ל. וס"ל דזה פסול מטעם דהוה כיו"ד. ובזה נתישב מה שהשיג שם הראב"ד עליו בה' י"א דחשיב כל האיסורין לגבי מזבח הם י"ד. דאמאי לא חשיב נמי יתום. ולפי"ד א"ש דזה נכלל בכלל יו"ד. אמנם בה' בכורות פ"ו הי"ד גבי מעשר קאמר שם וכן היתום שמתה או נשחטה עם לידתו. וע"כ פירושו הוא היינו לאחר לידתו. והמעיין יראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כמש"ב דיתום דגבי מעשר לא דמי ליתום דמיירי גבי קדשים. ובזה אפשר לישב נמי מה דגבי מעשר חשיב גם מתה אמו. ובה' א"מ גבי קדשים לא קאמר רק נשחטה אמו. משום דהתם מיירי בעת לידתו ובעת לידתו מיתה לא משכחת לה משום דעובר מיית ברישא. אבל גבי מעשר דמיירי לאחר לידתו לכך נקיט נמי מתה כנ"ל לפע"ד: סימן כו עוד מה שפלפלתי עם הגאון הנ"ל בדין עופות עיר הנדחת

הנה הגאון הנ"ל כתב לי וז"ל נסתפקתי בענין עופות של עיר הנדחת אם דינם כבהמה ובסייף בדין ב"ד. או כשאר רכושם שבשרפה בלבד. והנה הרמב"ם ז"ל כתב והורגין כל נפש חיה אשר בה. וכתב הכ"מ דמוכל בהמתה נפקא לן. אך לפלא דנקט קרא דלא כתיב. ולישנא דקרא הוא החרם אותה וכל אשר בה. דכייל כל מילי. והדר מפרש ואת בהמתה לפי חרב. והעיר וכל שללה בשרפה. ובספ"ד דב"ק במשנה דאחד שור כו' לא חשיב עיר הנדחת. ואע"ג דכתיב בהמתה אפשר שלא נתנה לדרוש ג"ש זו משבת. ועיין בתוי"ט שם. ובחולין (קמ.) אאוקימתא דרנב"י בצפורי עה"נ אי לשלוח לא אמרה כו' ול"א בפשיטות בר קטלא הוא. אלמא דאין בו אלא איסור הנאה ושרפה משום איסורה בלבד וגם כדמסיק אלא לשחיטה אי נימא דעוף דינו כבהמה תפשוט בעיא דרב חסדא בס"פ חלק אי מהני בי' שחיטה. והרמב"ם ז"ל השמיט באמת בעיא דרב חסדא. אולי מטעם זה הוא דלא שביק פשיטותא דרנב"י משום ספיקא דר"ח. ורש"י ז"ל כתב שאחר שחיטתה ישרפוה. ולא מצינו כזאת בבהמת עיר הנדחת. ומסתברא דדינה בקבורה ככל הרוגי ב"ד ואנשי העיר. עכ"ד הגאון הנ"ל

וזה אשר השבתי לו. במה שהעיר כת"ר בדין עופות של עיר הנדחת אם דינם כבהמה ובחרב או כשלל ובשרפה. ובדברי הרמב"ם מבואר דדינם בחרב. ותמה מעכ"ת על הכ"מ דנקט קרא דלא כתיב. הנה כבר העיר בזה הפ"ח על הרמב"ם וז"ל ומ"ש והורגין כל נפש חיה אשר בה בירושלמי מבעיא הי' שם ביברין של חי' ושל דגים כלומר אי הורגין אותה או לא ולא איפשיט והו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. ומשו"ה פסקה הרב לחומרא. אלא שיש לתמוה מאי קמבעיא לי' ביברין של חיה הא קיי"ל דחיה בכלל בהמה כו'. תו מבעיא לן בירושלמי עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו ולא אפשיט. ונ"ל דכל שרץ אחריו ואינו מגיעו אינו בכלל האיסור כדאמרי' בפ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומ"ש הכ"מ דמקרא מלא הוא ואת כל בהמתה ט"ס הוא וצריך למחוק מלת כל. ומה שסיים ואפשר דמכל נפקא ר"ל מהחרם אותה ואת כל אשר בה. אלא שאינו מחוור דהא איצטריך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה ותו דא"כ לשתוק מבהמתה. ואפשר דהירושלמי מספקא לי' אי ילפינן מבהמתך דשבת כו' עכ"ל. ולפע"ד דברי הפ"ח תמוהים מאד כי נראה ברור דאין כוונת הירושלמי לספק אם הורגין אותה כדין בהמה או לא. אנח, מספקא לו ביברין של חיה ודגים המוכנים להסתפקות לעת הצורך ועדיין מחוסרין צידה אם הם בכלל שלל העיר לאסור או לא. אי נמי דמיירי דהביברין הם חוץ לעיר ומספקא לי' אם בטלים הם לגבי העיר וגם הם נכללין בכלל האיסור או לא. וכה"ג שקלינן וטרינן בפ' המוכר את הבית (סח:

) לענין מכירת העיר אם בכלל העיר הם או לא. וכן האבעיא שני' דמבעיא לי' בעופות הטסין למעלה מעשרה נמי מספקא לי' כיון דהם למעלה מעשרה אם הוו בכלל שלל העיר או לא. ומש"כ הפ"ח דכל שרץ אחריו ואינו מגיעו לא הוה בכלל האיסור משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דבריו נפלאים ממני דפשיטא כיון שרץ אחריו ואינו מגיעו בכה"ג אפי' אם הי' אומר תזכי לי שדהו לא הי' זוכה לו דודאי לא הוה בכלל שלל העיר. אלא נראה ברור דהירושלמי מיירי בכה"ג דרץ אחריו ומגיעו דאם היה רוצה לזכות בהו הי' זוכה מ"מ כיון דעדיין לא זכה בהו והם למעלה מעשרה מבעיא לי' אם הם בכלל שלל העיר או לא. וגם מה שתמה על הכ"מ נלפע"ד דתרווייהו שמעינן מהאי קרא. דאי האי כל אתא לרבות כל בע"ח לדין חרב א"כ ל"ל למכתב בהמה כלל כקושית הפ"ח. אלא ע"כ האי כל אתא לרבות נכסי צדיקים שבתוכה שהם בכלל החרם. ומדכתיב ואת בהמתה בוא"ו ולא כתיב החרם אותה וכל אשר בה כללא. והדר את בהמתה לפי חרב ואת כל גו'. מזה מוכח דכל אשר בה קאי ג"כ על בהמתך ואתא לרבות כל בע"ח בדין חרב:

ומה שהביא כת"ר ראי' מדפסלינן להו לצפורי מצורע לשלוח מטעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ול"א בפשיטות דבר קטלא היא. לכאורה אף אם נימא דבשרפה היא עדיין תקשי הא בעי לאיתויי בי דינא ולשורפה ברחוב העיר. ויותר קשה לי מה דמתרץ אלא לשחיטה דהאיך אפשר להכשיר לטהרת מצורע הא אמרינן במס' סוטה וכן בסתמא דנגעים דבעינן שיעורא בדם כדי שיראה על פני המים. ובכל דוכתי דבעינן שרפה אמרינן כתותי מכתת שיעורא. וזה דוחק לומר דהך סוגיא אתיא כרבנן דמס' סוטה דלא בעינן שיעורא. ע"כ נ"ל דהכא איירי דהצפורי מצורע הן נכסי רשעים שחוצה לעיר ובשעת הקבוץ לא קבצן להביאן לתוך העיר ולשורפן. ומ"מ נשארים באיסורם כמש"נ מרש"י בסנהדרין (קיב.) כמש"כ הפ"ח שם. ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דנכסי רשעים שחוצה לה אם לא קבצם בשעת שרפה נשארין ליורשים. נוכל לישב דהכא מיירי דבשעת גמר דין הי' בתוך העיר ואח"כ פרחו לעלמא ובזה נראה דגם הרמב"ם מודה דאם בשעת ג"ד הי' בכלל החרם נשארין באיסורן לעולם אף שהם נכסי צדיקים **(הגה"ה וכן נ"ל דבנכסי צדיקים שחוצה לה אם הי' בשעת ג"ד חוץ לעיר אע"ג דבשעת הקבוץ שלל הפיר הכניסן לתוכה מותרין וא"צ לשורפן דכיון דבשעה ג"ד לא הי' בתוך העיר לא חל עליהם איסור החרם. ודלא כהפ"ח דלא ס"ל כן ומשו"ה דחה דברי הרמב"ם דכ' וז"ל ומ"מ שיטת רש"י ז"ל מחוורת יותר דהא ע"כ הא דקתני נ"צ שבתוכה אבדין שבחוצה לה פלטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין ע"כ מדסיפא מוקמינן לה בנקבצין לתוכה ע"כ רישא גבי נ"צ דקתני שבחוצה לה פלטין היינו אפי' שנקבצו ובאו לתוכה לאחר ג"ד אעפי"כ פלטין ולא מסתבר כלל דהא קרא כתיב החרם אותה ואת כל אשר בה. ומבה ממעטינן נ"צ שבחוצה לה ומכל)** אך לפי"ז צ"ל דאף דחל עליהם איסור החרם כיון דהי' בשעת ג"ד בתוך העיר מ"מ אם לא הביאם לתוך העיר לשורפן בשעת ששרפו כל שלל העיר בתוך הרחוב אינן טעונין שרפה אח"כ. אמנם לפי"ד תמוהין דברי רש"י דחולין שהביא גם כת"ר דכ' ויכול לשורפה אחר שחיטה. דמה צריך לשורפה כיון דבשעת הקבוץ לא הי' בתוך העיר. ונראה דרש"י ז"ל לא פי' כמש"פ

עוד כתב כת"ר וגם כדמסיק אלא לשחיטה אי נימא דעוף דינו כבהמה תפשוט בעיא דר"ח. ואולי משו"ה השמיט הרמב"ם הך בעיא. הנה לפי פירש"י ז"ל בסנהדרין דפי' שם דהא דמספקא לי' לר"ח אי מהני שחיטה להוציא מדין נבלה משום