מלבושי יום טוב חלק ב שלב

וזה שכתבתי להגאון הנ"ל. דבר תשובתו על ספקותי נכון בעיני מאד. כי היא ראי' שאין עליה תשובה. אך מחמת זה נתקשה לי ע"ד הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן א"כ או"ב המדולדל אמאי קרי לי' בהעוה"ר אשאיל"ל. ולפי דבריו ע"כ צריך לדחוק דלפי הו"א הוה סברי כלישנא דבהמה המקשה דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא ובזה יתישב ג"כ שיטת הר"ן דסברי דאו"ב המדולדל מותר ליתן לב"נ. ולכאורה מהך סוגיא הא מוכח דלא כדבריו וע"כ צ"ל דהר"ן ס"ל דהך הו"א סברי כהך לישנא דאו"ב מדולדל מדאורייתא אסור לר"י לכך אסור גם לב"נ. אבל לפי מאי דמסיק שם דר"י ס"ל דאין בהם אלא מצות פרוש בלבד הוא רק מדרבנן לכך מותר לב"נ משום דלגבי ב"נ לא גזרו חכמים כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. אשר הוקשה לכת"ר לפ"ד הרשב"א ז"ל שמתיר להאכיל איסורי דבריהם לקטנים. ולהר"ן ז"ל שמתיר להושיט אבר המדולדל לנכרים היכי ס"ד דגמ' ספ"ט דחולין דטעמא דר"ש במציעתא משום אא"י להאכילו הוא. ולדוחק נחשב בעיני כת"ר לומר דלס"ד דגמ' הוי מה"ת. גם בעיני הוא דוחק וקרוב לנמנע. דמלבד דאנן לר"י איירינן התם ואיהו אמר בפ"ד דאין בהם אלא מצות פרוש. ופי' הרשב"א והר"ן שם שמד"ס הוא. זולת זה אין מקום לדעתי כלל לזה. דאי הוה מה"ת ממש משום או"ב מ"ה דשחיטה עושה נפול ל"ש למתני לא הוכשרו לשון רבים. דהא האבר מטמא טומאה חמורה ואי הוי בכלל בשר בשדה טרפה ולא אמ"ה ממש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאבר ובשר שניהם בלאו דבשר בשדה ואין לוקין עליהן א"כ אין מקום כלל לאוסרן לב"נ דבהו לא כתיב לאו דבשר בשדה ובכלל בשר מהחי לא הוו כיון דליכא באבר משום אמ"ה לא לאיסור ולא לטומאה [ולא כהפמ"ג שכ' לאסור הושטה משום דעת הרמב"ם ז"ל] אלא ודאי סבר השתא דמשם לתא דאמ"ה מדרבנן אתאן עליו. ומ"מ ל"ק על הרשב"א ז"ל יעו"ש בדברי' פ' חרש דמודו דלמ"ד קא"נ ב"ד מצוין להפרישו דאסור. ור"י הא ספוקי מספקא לי' בהא התם ואמר ה"ט אי מצוין כדאמר בדמאי הקלו יעו"ש. ואי אין מצוין תהוי פלוגתיי' באוחז בקטן כו'. אלא דבגמ' פריך ל"ל לחדוש טעמא לר"ש דתיסגי בההוא טעמא דאוחז בקטן [דלא שמענא לר"ש דמטהר רק באה"נ דליתנהו בכלל אשר יאכל אבל האי דשרי בהנאה והוא אוכל אדם אפשר דמודו לרבנן] ומוקים לדר"י אסיפא. וד' הר"ן ז"ל שמתיר לב"נ ודאי אינן אלא למ"ד מזמנין נכרי על ב"מ אבל לר"ל ורב אחא ב"י דאסרי וסברי דלנכרי במיתה תלי ודאי אסור דהא מיתה עושה נפול. ואין תימה אם לס"ד דגמ' סבר ר"י אליבא דר"ש כוותיי'. ואין להאריך עוד למול נבון כמוהו: ידידו כנפשו אלעזר משה הלוי א"ה

א"ה מה דחשיב הגאון הנ"ל לדבר הנמנע דהו"א הוי סבר דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא דאז לא שייך למתני לא הוכשרו לשון רבים כו'. לפ"ד ז"א דהא הגמ' קאמר שם (עג:) הוכשרו חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר: סימן ה

עוד כתב לי הגאון הנ"ל בשולי מכתב הקודם וז"ל נשכח מזכרוני במה נסתפקנו מכבר בענין בכור טרפה. דהא ככל דוכתי ילפינן לי' העברה העברה ממעשר. ויודיעני נא כת"ר אשר בלבבו בזה

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. במה שנסתפקנו כבר בענין בכור טרפה מבטן דלא ליקדש דילפינן העברה העברה ממעשר. הנה במנחות (ו.) אמרינן להדיא מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה. ופירש"י תאמר בטרפה דקדושה בבכורה אם נולד עם טריפתו. אף שיש לדחוק ולפרש שם הגמ' דלא כרש"י ז"ל היינו דיוצא דופן לא משכחת דליקדש בבכור. וטרפה משכחת לה דקדשה בבכורה אם אח"כ נטרפה אמנם נראה עיקר כד' רש"י ז"ל. וכן מוכח בחולין (ע:) דלמ"ד למפרע הוא קדוש דאם מחתך ומניח יקבר אף דעושה אותו טרפה קודם יציאת רובו. והטעם בזה נ"ל דלא גרע טרפה מנפל דילפינן בבכורות (ג) משגר דקדוש בבכורה. ולענין כלאים אמרינן בהדיא בב"ק (עח.) דאינו קדוש בבכורה [וצ"ע על הפוסקים שלא הביאו זה] ולענין יתום נסתפקתי אם ג"כ ילפינן ממעשר דלא קדוש בבכור. כי לע"ע לא מצאתי זאת מבואר. ואולי נכלל בכלל יוצא דופן וכן הוא בתמורה לענין דלא קדושין ולא מקדישין ע"כ צ"ל כן דכייל יתום בכלל יוצא דופן משום דדמי לי' במקצת. ע"כ יודיעני נא דעתו הרחבה בזה. כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזאת תשובת הגאון הנ"ל בענין יתום בבכורה לדעתי פשיטא דלא קדוש. וגרע מיוצא דופן ואפי' ר"ש מודי בי' דלאו לידה הוא. ויעוין במכילתא פ' בא על פסוק והעברת. דמילתא דפשיטא להו התם דאין ביתום קדושת בכורה אבל טרפה פשיטא דקדוש. וכדמוכח להדיא כולה סוגיא בשליא תקבר וטעמא כמ"ש כת"ר משום דכתיב שגר לרבויי נפל. ומ"מ קשה לכאורה אליבא דר' חייא דבטלה ברוב לענין טומאה. אמאי לא בטלה לענין בכורה. דהא אליבא דר"ש דשליא הוצרך ר' יוחנן בנדה (כז) לרבויא דקרא לענין טומאת לידה. וה"ה לבכורה דמ"ש. ור"ש בשיטת ראב"י הוא כדאמר ר"י גופי'. וצ"ל דילפינן בהמה מאדם דהויא לידה ובהכי ניחא הא דאר"י ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. אע"ג דהכא ר' חייא הוא דתני לה דאינה מטמאה ולפמ"ש ה"פ ר"ש דאמר התם דטהור אע"ג דס"ל דטמאה לידה [כדסבר התם ר"י לדידי' וכדמוכח ר"פ יוצא דופן] וראב"י דאמר דנפטרה מבכורה אע"ג דקושטא הוא דבטלה לענין טומאת נבלה אמרו דבר אחד. והכל מדרשא דקרא דכי תזריע. ואנן אע"ג דקיי"ל כרבנן דר"ש אית לן שפיר דראב"י דגם לרבנן גלי קרא דכי תזריע לענין נמוח. וכמ"ש התוס' ר"פ יוצא דופן. וילפינן לענין בהמה. ומתרצי קושית התוס' בכורות (כג:) ד"ה אלא יעו"ש. וכלאים פשיטא דגרע מנדמה. ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב דין פטורו מבכורה. עיין בכורות (יב:). כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה

עוד השבתי להגאון הנ"ל. ע"ד אשר נסתפקנו כבר בענין יתום אם קדוש בבכורה אי ילפינן העברה העברה ממעשר. ראיתי אח"כ שבדברי הגמ' חולין (קלו:) מבואר להדיא דיתום קדוש בבכורה. דקאמר שם הגמ' לענין ראשית הגז אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו כו'. וכן פי' שם רש"י ז"ל להדיא דיתום קדוש בבכורה וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן. מ"מ לכאורה קשה דבאמת אמאי לא ילפינן גבי בכור העברה העברה ממעשר. ואולי כיון דגלי קרא משגר דאפי' נופל קדוש בבכורה כ"ש טרפה א"כ לא מצי למילף ממעשר. לכך יתום קדוש בבכורה ויוצא דופן דלא קדוש בבכורה משום דגלי קרא להדיא: כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן

וזו תשובת הגאון הנ"ל עוד בזה. במאי דמוכח מגמ' דחול (קלו) שלא כדברינו מאז בענין פטור יתום מבכורה. הא ודאי דהתם ע"כ בזה פירש כו' למ"ד אפשר לצמצם בי"ש לדידן ל"ש. אך לדעתי שגם זה הוא דוקא אליבא דר"ש דאליבי' איירינן התם ואיהו ס"ל שריבתה התורה יוצא דופן לכל לידות דלא בעינן דרך לידה ובבכור אימעוט יו"ד מפטר רחם וילפינן לידה דקדשים מיני' בגז"ש. אבל יתום דאימעוט בקדשים מתחת אמו אינו ענין ללידה כלל ולא ממעטינן. אבל לרבנן דס"ל דבעינן דרך לידה דכ"מ אמרינן דמטעם לידה מיעטי' קרא. וראי' דהא ילפינן מיני' גם לענין פרכוס דבסוף שחיטה. ור"ש דס"ל כותלים מלאים דם מהני ול"ח לאמצע שחיטה לטעמי' אזיל דלא משום לידה אימעט כנ"ל. ול"צ לתי' התוס' שם. וכ"ז לפ"ד המפ'