מלבושי יום טוב חלק ב שלא

ביבמות (לט.) דאם תלה בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין לו. דמשמע דוקא כשהוא במה"י. אבל אם הוא לפנינו אך שהגדול א"א ליבמה מיד והקטן אפשר ליבמה מיד לא אמרינן שהוי מצוה לא משהינן. כיון שהמצוה מן המובחר היא שהגדול ייבמה משהינן המצוה כדי לעשותה בהידור יותר כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין חביבה מצוה בשעתה חביבין עלי מאד דברי כת"ר שחילק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת. וזו היא ע"כ דעת בעל תה"ד ז"ל לענין קדוש לבנה. והביא הרמ"א ז"ל. אולם באמת ראי' ידידי לא מכרעא כ"כ. דאפי' אי נימא דמדה"י דקתני דוקא הוא. היינו דבלא"ה ל"מ למכפיי' דלא כייפינן אזריזות כדתנן בערכין (כא). וראי' דהא בעי למפשט בח"ג וח"ק כי הדדי נינהו. וא"כ מ"ש מדה"י דנקט דע"כ הוי ס"ד דידעינן בגדול דלא בעי ליבומי [והיינו דפריך מקטן דלא ידוע מחשבתו והדר פריך א"נ אתי איהו ומיבם דמסתמא גדול דומיא דקטן דלא ידוע] דאי לא"ה תקשי גם לדידי'. אע"כ או דנ"ד מדה"י או משום כפי' נקט מדה"י דוקא. ולכאורה נ"ל להוכיח מסוגיא דר"ה (לב:) דזריזות עדיפא מהידור דברוב עם. אך צ"ע ממתני' דבכורים פ"ג מ"ב ובפי' הרמב"ם שם עפ"י הירושלמי. אך אפשר דהירושלמי לשיטתי' דסבר גם בר"ה שם ובריש תענית דגם בשחרית כטעמא תמן. אבל לגמרא דידן טעמא אחרינא ע"כ בבכורים דלא תקשי מהלל. ואולי משום זהירות טהרתן. ונ"ל דהיינו דאמרינן בספ"ב דיו"ט אבל הלל כו' שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ד' יום יום. דלפירש"י ז"ל צ"ע מאי שייך בטחון למגע מזריזות בדבר מצוה. ומאי מעליותא במדה זו. ומנא ידע דיזמין לו הקב"ה אם לא יזדרז מעצמו ויכין מתחילת השבת. ועוד דאיתא בפסיקתא והובא בפירש"י ז"ל על התורה ע"פ זכור א"י השבת שאם נזדמן לך חפץ יכה הזמינהו לשבת ודוחק לומר דאתיא כב"ש. דר' שמלאי ור' אבהו דאמוראי נינהו אמרי לה התם. והתם גופא אמר שמאי הזקן הי' לוקח עצים מאחד בשבת לשבת. אבל הלל הזקן היתה בו מדה אחרת יתירה שהי' אומר כל מעשיך יהי' לש"ש עכ"ל. ול"ל דל"פ כלל כמ"ש הב"ח בשם א"ז והובא במג"א סי' ר"נ. ובהא תניא בהדיא בש"א כו' ובה"א כו'. לכ"נ דהלל הזקן כיון שכל מעשיו לש"ש הי' נחשבת אכילתו בימי החול גם היא למצוה. וכדאיתא להדיא בויקרא רבה פ' ל"ד יעו"ש. לכן הי' אומר ברוך ד' יום יום. ר"ל שבכל יום יש לקיים מצות התלויות ולא לדחותם מפני החמורה דהיינו עונג שבת העתיד לבוא. אע"ג דעדיף דאית בי' תרתי ושמאי הי' נוהג לאכול בכל יום לכבוד שבת וכו'. ומ"מ ל"פ שמאי והלל. מדל"ח לה בג' מקומות. אלא שכל אחד הי' נוהג כמנהגו. ותלמידייהו פליגי איזה מנהג עדיף. והלכה כב"ה. עכ"פ מוכח דמצוה ביומו עדיפא

אולם אפי' לדברי כת"ר שהן כד' התה"ד ז"ל מ"מ תמידין ומוספין ודאי דתרי מצות נינהו דאין שייכין זו לזו כלל. והן מצות חלוקות לכו"ע ועיקר הטעם במנחות שם משום מצות שימור כמ"ש א"ז. וא"ש בפשיטות מאי דקרי להו מקודש לגבי דלמחר כמ"ש. ובהך סוגיא דהעוסק וכו' ראיתי בהשמ"ח ד' ווין קושיא עצומה בשם הגאון מו"ה צבי חיות מזאלקווא לפי דעת התוס' והראב"ד ז"ל בט"י דטמא מת לאחר טבילה מביא פסחו ואותן אנשים אחרו מלטבול א"כ היכא מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי בעת שנטמאו עדיין היו יכולין לטהר עד הפסח. ולא משכחנא פירוקא לע"ע. ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל שם נכונים מאד דכיון דקיי"ל שכל שא"י ליכנס בשעת שחיטה ד"ר מקרי קשה באמת מ"ט שו"ז על ט"י בשרץ. וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל אליבא דעולא דאמר ד"ר לטהור ואין ד"ר לטמא ה"נ דרשינן לי' לענין טבול יום דכיון דבשעת שחיטה תלי צריך קרא על ט"י: כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה: סימן ג

עוד מהגאון הנ"ל

קושית מעכ"ת ע"ד הריטב"א ז"ל בפ"ג דעירובין (כט:) דפי' שם הא דקאמר שכר מערב בו ופוסל את המקוה בג' לוגין מיירי בתמד שהחמיץ. הא זה סותר לדברי המשנה דמקואות פ"ז מ"ב דאיתא שם להדיא והתמד משהחמיץ דאם נפל לתוך מ' סאה חסר אחת לא העלוה אבל לא פסלוה היא קושיא חזקה. אך כפי שכבר העיד נחתום עיסה זו עלי' שאינה ראויה אלא ע"י הדחק אף אנו נדחוק בה עוד ונאמר דהא דתני סאה היינו תמד בצירוף שאר המשקין השנויין שם. גם במתני' שם לא תני בהדיא דאין פוסלין אלא דאין מעלין וממילא ש"מ דאין פוסלין. וכל כה"ג איכא למימר דמשום אחרינא נקט [ועיין בפ"ב דשבת ימים שאין בהם ק"מ כגון ר"ח כו' ערבית וכו' מחזירין וכו' וטובא כה"ג] ובתמד בפחות מסאה וכ"ז דוחק והתוס' בחולין סוברים להדיא דאין פוסל כלל. וכן הרמב"ם ז"ל מנה השכר בכלל כל הפסולין עם תמד שלא החמיץ ובשהחמיץ באותן שאין פוסלין. ועיקר הטעם נ"ל דמשום שמא הוא. דתמד שהחמיץ יין מקרי כמו כל יין [ומ"ש הפוסקים חמרא מזגא היינו לסימן בעלמא וכמו"כ יין חי כשרוצים לסמנו ביחוד להבדילו ממזוג שאין יין חי. וכל כה"ג לאו שם לוי הוא וכדתנן בפרה פי"א איזוב זה כשר וכפי' הר"מ והרא"ש ז"ל [דפי' הר"ש ז"ל תמוה דאטו צריך לאשמועינן דצריך כשר דוקא] וקמ"ל שאפילו רגילים לקרותו שלא בפניו באיזה סימן כל שכשראהו אינו חושב איו איזוב סתם מיקרי ומה"ט אנכי רגיל לפסוק בקמח חטים וקמח שיפון במדינתנו דמב"מ הוי במאי דאזלינן בתר שמא דתרווייהו באנפייהו קמח סתמא מיקריין] אבל שכר כיון שנתחדש לו שם חדש ע"י תערובת המים דבלא מים דבש תמרים מיקרי יצא מכלל משקין אעפ"י שאין שם מים עליו והוה כמו מי הצבע דגם אינהו בשמא חדתא מיקריין. דאין לומר משום שם מים דהא בכל דוכתא אמרינן בכה"ג מי הצבע איקרו מים סתמא לא איקרו. אלא דמ"מ ר"ז קמ"ל דלא ניטעי בהאי דמשום שם מים נינהו כדאשכחן באפר לענין כסוי דקיי"ל כב"ה דכשר משום דאיקרי עפר שריפה. ובאמת צ"ל דשאני התם משום יתורא דקרא דעפר. ואע"ג דבסוטה (טז) דריש לי' לגז"ש [עיין תוס' שם] נ"ל דר"ש לטעמי' דסבר בתמורה (יג) דקדשי ב"ה מיקרי קרבן משום דכתיב קרבן ד' אלמא דבלשון תורה לא קפדינן אשם לוי וא"כ ל"ל דמותר קרא לאשמועינן דמיקרי עפר דהוה כמו קרא כי היכי דלא ניטעי. אבל לרבנן אמרינן דבאמת לא מיקרי עפר וקרא יתירא לאכשורי'. ובהכי ניחא דאיצטריך בתמורה (יב) למימר לרבנן דר"ש במה מצינו בכ"מ כו' ולא אמר דגם אינהו אית להו גז"ש דר"ש. ומשו"ה דרשי ונתן עליו לערבן. אלא משום דלדידהו מיתר קרא לכיסוי הדם וליכא גז"ש כלל. ומצאתי בילקוט פ' חקת גי' אחרת באותה סוגיא. אך לגירסתנו נ"ל כמ"ש: ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה: סימן ד עוד מהגאון הנ"ל

ואשר חקר כת"ר אם אסור להושיט אמ"ה לנכרי קטן. נ"ל לאיסור דכיון דכתיב לא תאכלום וילפינן לכל האיסורים שאסור להאכילם להאסור בהם הן ישראל או ב"נ קטן וגדול בכלל. דאי לא תימא הכי אמאי מחשבינן בספ"ט דחולין לאמ"ה איסור שאי אתה יכול להאכילו לאחרים: או"נ אלעזר משה הלוי א"ה: